לא מתבייש לבכות

בכי. בכי אמיתי וכואב. זה מה שליווה אותי בדקות האחרונות של המשחק, אפילו עוד לפני שריקת הסיום או ההחמצה של וואקמה (או ההצלה של הנדאנוביץ').

כבר שבוע שאני מתעלם ומדחיק את המשמעות של המשחק שנערך הערב. אולי כי זה היה קצת גדול עליי, ובכלל קצת גדול עלינו.
הפועל ב"ש הקטנה, שליוויתי אותה למגרשים הכי מוזנחים ואפורים ברמה"ש ולוד, קרובה לקידמת הבמה העולמית. מאור מליקסון, שהחל לכבוש את ליבי אט אט עוד לפני 7 שנים עם שער בסלאלום אדיר ממחצית המגרש בלוד כשעבר 4 שחקנים, מגיע פסע קל מלעשות זאת ביג טיים. ולא, לא באמת חלמתי על זה. איך אפשר בכלל? זה לא שפוי.

אולי זו גם הסיבה שאת המשחק במאריבור ראיתי מהבית.
מאז סיום המשחק בשבוע שעבר, ועקב ביטול טיסת עבודה השבוע - האופציה לטוס הייתה על הפרק. הייתה, אך התכחשתי לה כמו לעצם המעמד שאליו הגענו. מסרב להתרגש, מסרב להילחץ. כאילו זה לא באמת קורה, ואני בכלל לא מעכל.
באחד מנסיונות ההתפכחות שלי למצב כמעט וסגרתי טיסת בזק. פותח עיתון אתמול בבוקר ורואה את חלוצי האוהדים בכיכר מאריבור - שואל עצמי איך אני לא שם ברגע קריטי שכזה. אז אחרי שכבר מצאנו טיסת הלוך וחברת השכרת רכב מתאימה, כשכבר התקשרתי לסגור את טיסת החזור עם המועדון נגמרו המקומות. לא לקחתי קשה כל כך, גם כי אולי ידעתי שארגון האוהדים ברובו לא יהיה שם. וזו האמת, כפי שכתבתי בפוסטים בעבר - ברגעים החשובים אתה רוצה להיות עם אלו שחלקו איתך את הרגעים העצובים. החוויה מרגשת בגלל האוהדים, לא בגלל השחקנים. ופחות עם אוהדי הטיסות שתפסו לי את המקומות האחרונים (כמובן שרק חלקם..).

מדור הספורט של ידיעות, בוקר יום שני. צביטה שאני לא שם

אז יצאתי הבוקר מהדירה בת"א (כי בית זה רק בבאר שבע), הסתכלתי סביב ותהיתי איך זה שהכל מתנהל כרגיל כאילו מדובר בעוד יום שיגרתי. אף אחד לא יודע איזה יום היסטורי זה יכול להיות?! תקראו לי מגזימן, תלעגו לדרמטיות שלי - אבל רק זר לא יבין כמה ההישג והרגע יכלו להיות עצומים. מטען של 21 שנות אהדה שרובן מלאות כשלונות נמצא על הגב, ואולי ביום אחד אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולהיות הכי גדולים לשם שינוי. לא עוד אנדרדוג או סינדרלה, אלא שם דבר בכדורגל הישראלי והאירופי. 2 אליפויות Back2Back וגביעי שוקו או אלוף אלופים במידה מסויימת מתגמדים אל מול היסטוריה בה נוגעים בשמיים, מנפצים כל תקרת זכוכית אפשרית ומביאים את הטופ העולמי למדבר הצחוח של באר שבע.
לא, אני לא חוטא ביהירות ולא מזלזל באליפויות שחיכיתי להן כל חיי. להיפך. במשך כל השנים אירופה לא עניינה אותי, ושום דבר לא קרץ לי מלבד הצלחת. ועדיין, בשנה האחרונה הצלחתי להפנים מהי משמעות של הגעה למפעל האירופי הנוצץ. לא ההתמודדות מול ברצלונה או ריאל היא זו שמדגדגת לי כמו עצם החותם הרשמי שמגיע עם הישג שכזה. לא עוד מועדון, לא עוד קבוצה. פשוט תו תקן שמכשיר לגאולה מרגשי הנחיתות התמידיים.

במשך היום המשכתי להדחיק ולטבוע בעבודה עד הרגע האחרון. חזרתי הביתה שעה לפני המשחק, עד לרגע בו כבר לא הייתה ברירה אלא להתמודד עם הלחץ ההיסטרי ודפיקות הלב.
אומרים שלא מעריכים דבר עד אשר מאבדים אותו. כך הרגשתי בדיוק כשלודוגורץ עלתה ל-3-0, והבנתי כמה ליגת האלופות היא צעד משמעותי למועדון. כך גם היום, כשמאריבור עלתה ליתרון.
את שאר המשחק העברתי באמונה שלמה בהפי אנד. בחרתי לראות את חצי הכוס המלאה שבשער החובה, את העובדה שמאריבור "עשתה את שלה" ושכעת זה הזמן שלנו. זה הרי מתבקש כל כך, וסיפור הסינדרלה שלנו חייב להיחתם עם שער של אליניב המחליף, כשהוא רץ בתנועת שבשבת ילדותית ושואג כשם שעשה בשערים הגדולים מול בית"ר או מכבי ת"א.

לצערי הסיום הפעם כבר לא כמו בסרטים. כל כך התרגלנו לווינריות ולמזליקי שהשריקה הותירה אותנו המומים. איך זה שאנחנו לא שוב שוברים שיאים?!
נגמרו הפיות והקסמים, וגם מליקסם נשכב על הדשא בוכה בכי תמרורים.
אז לי לא נותר אלא להצטרף אליו, ולהרשות לדמעות לזלוג. בוכה ולא מתנצל, בוכה ולא מתבייש.
העובדה שעברנו המון תלאות לא מחסנת אותנו מפני האכזבה. עצם ההתעלות לא גוזלת מאיתנו את הזכות לשאוף לגבהים. ולא, לא חייבים להסתפק בפרס ניחומים.
כי מי שלא כואב את ההפסדים, לא יידע להעריך את הנצחונות.

נתראה בסמי, לחבק את השחקנים.
"זה החיים שלנו"

מה שרציתי קרה

"ביום שמש יפה,

מסתכל מסביב, ומבין -

מה שרציתי קרה"

זוהי למעשה שורה משיר של עברי לידר שהידהדה בראשי במשך כל השבוע האחרון. עברי אמנם מתאר את יציאתו מהארון, אך אני בעצם מזדהה עם תחושת המימוש הכל-כך גדולה שחוויתי השבוע.

יום שני בערב, רחבת העיריה, חגיגות יום העצמאות בבאר-שבע.
אליעד על הבמה בתצוגת חנופה למכביר לעיר באר-שבע בכלל ולצביקה הדר בפרט. בין שיר לשיר הוא מביך ומספר על השלט "את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי" שהוצג במשחק הפתיחה בטרנר (מה שקרה בטדי למעשה), ועל כך שזכה לחנוך את האצטדיון שלנו.
אחריו עולה להופיע עמיר בניון, אמנם אחד הזמרים האהובים עליי, אך פרפורמר גרוע ובעל רפרטואר שירים שמתלבש בול - על יום הזיכרון.
ועדיין, שום דבר לא יכל לפגום בתחושת השלמות שחוויתי. גופי היה באותה רחבה, אך ראשי נשאר עדיין בנתניה ובחגיגות במרכז הצעירים.
הייתי פשוט מלא שלווה, נחת וסיפוק, שהם פועל יוצא של סגירת מעגל.
הזכרונות מאותה רחבה לקחו אותי קצת פחות מ-10 שנים אחורה, לתחילתו של אותו מעגל, כשייתכן ואולי זו הייתה הפעם האחרונה בה דרכתי על אותה רחבה.

היכונו לביאת האלונה

קיץ 2007, תקופת מבחנים אחרונה לתואר, ואני מנסה להתרכז בלמידה למערכות הפעלה. הדגש הוא על "מנסה", כיוון שבאותו שבוע התחולל פסטיבל לחצים של העיריה בראשות יעקב טרנר ושל האוהדים אל מול הבעלים הקודם אלי זינו.
אחת ליומיים נדרשנו האוהדים להגיע לעירייה, וגם אני ביניהם הפלתי את העט. פעם זה היה לטובת דיון אישור תקציב מיוחד לתמיכה במועדון (שיועבר למימון רכישת הקבוצה/כיסוי חובות קודמים), ובדרך כלל פשוט הפגנת זעם נוספת כנגד הבעלים.

מפגינים בעיריה

כותרת אופיינית ומתסכלת ליולי 2007

שבוע של רכבת הרים רגשית, כשבערב חוגגים את אישור התקציב וסלילת הדרך למכירה - חוסמים את הצומת המרכזים בשירה ובריקודים, ובבוקר מתעוררים למחלוקת על כספי התמלוגים של מכירת בניון לליברפול (בעיתוי אכזרי). בערב נוסף חוגגים שוב את ההסכמה העקרונית למכירה של חברי ההנהלה, ובבוקר היו"ר מתחרט, עדיין אין חתימה והקונה ובעלה התייאשו ולא מעוניינים לשמוע על באר שבע עוד.

רגע היציאה מדיון אישור תוספת התקציב לכיסוי חובות הרכישה

חגיגות ברחבה וקריאות "אלונה"

רוקדים בצומת 

עד שערב אחד סופסוף הגיע הטלפון המיוחל. "לך תחגוג", בישר לי חבר עיתונאי. "אפשר להרים כוסית".

מרימים כוסית!

אחרי חגיגות ספונטניות של כמה מאות, נותרנו בשקט בשקט עם רדת החשיכה כ-50 אוהדים. עומדים במעגל אל מול דלתי פתח הכניסה, מחכים ומצפים ליציאתה של אותה אישה יקרה שעד אז לא נראו פניה. ממתינים כמו שגם לא המתינו מעולם נטורי קרתא לביאת המשיח.

פותחים את השמפניות 

שופכים גם על ניב כהן, היועץ המשפטי דאז

או אז יוצאת היא, ומתגלה לפנינו אישה יפהפיה, כשאני יכול להישבע שאור קרן מפניה ומחיוכה הנבוך.
קריאות "אלווווונה" רצופות, עמוקות ולא פראיות, מלוות בתנועות השתחוות. כלל לא התביישנו או נבוכנו לעשות זאת על אף שאנחנו לא מכירים את אותה אישה, שבאותם רגעים עוד נקראה בפינו "אלונה ברָקָת" (עד שלמדה לתקן אותנו), והמחווה הרגישה לנו טבעית לחלוטין.
יוצאת ומיד נעטפת במעגל אהבה וחום שלא קיבלה מעולם. מעגל אוהב וחם, אך גם מנומס באופן מופתי ומפתיע, שומר מרחק של מרחב נשימה ושר לה "בשבילך אהובתי", כשהוא חונך אותה במפגן הערצה ראשון מבין מאות לה תזכה בשנים הקרובות.

אני לא בטוח שהיא הבינה לגמרי את המשמעות של החתימה שהעלתה על הכתב שעה קלה לפני כן, אבל אנחנו ידענו היטב.

מתקבלת בפרחים

נכון שהיא קורנת?

מחובת ההיסטוריה עדיין לספר על תפניות בעלילה גם לאחר החתימה הרשמית, סעיפים בחוזה שאיימו לטרפד, כותרות עיתונים מלחיצות ואפשרות לאוטובוס אוהדים לצהלה בתור כוח שכנוע - אבל הסוף היה טוב.

עצמאות אדומה

10 שנים מאוחר יותר, וחגיגות העצמאות בבאר שבע מתגמדות אל מול שמחת האליפות.
צבעי כחול הלבן נזנחים לטובת האדום בקרב חולצות התושבים, וכל דוכן משרבב את האליפות בשלטו לטובת קידום מכירות.
בין ההופעות הפושרות מתנגן לו מיקס שירי אוהדים של הפועל ב"ש, כשהוא מלהיב הרבה יותר מהן, וקבוצות צעירים החלו לרקוד במעגלים כאילו הייתה זו שירת הורה.
הדוכן הכי פופולארי לא היה של הפופקורן וצמר הגפן, וגם לא של התירס או הספריי. דוכן חנות האוהדים הרשמית ניצח מעל כולם, עם עומס מטורף על קופה אחת, שלא עמדה בביקוש לחולצות האליפות.
מעליו, לא רחוק, התנוסס שלט רשמי על בניין העיריה: "יש אליפות X 2 !!!"

גם אני התחדשתי

 תמונת הקאבר החדשה שלי

פחות חזק, יותר מתוק

לא בכיתי משמחה בשער של אוגו. אני לא יכול להשוות את הרגע הזה לפרץ השמחה והדמעות של אשתקד, כאשר ברדה הבקיע את השער הראשון מול בית"ר, כשברקע מכבי מאבדת נקודות והאליפות הראשונה (שלי) הופכת קרובה וממשית מתמיד. זו הייתה אליפות ראשונה וצמודה, אך האליפות הזאת בהחלט מתוקה יותר כפי שמיטיבים להגדיר אנשי המועדון.

למעשה, כל השבוע תהיתי איך אוכל לסכם את המשחק הזה, ואיך אוכל לתאר את החשיבות והסמליות שאני רואה בניצחון כזה על מכבי. למה היה לי כל כך קשה? כי למעשה כתבתי וחפרתי על כך כבר שבועות.
החל מפוסט "ואלו תולדות" שתיאר את המפגשים הנבחרים והזכורים לי מההתמודדויות מול מכבי, מחולקים לאבני דרך בתהליך, שסופו בנטילת ההגמוניה כפי שקיוויתי (וממשיך לקוות).
המשך ב"הדרבי הגדול" שתיאר את היריבות שאני מוצא מול מכבי ובדיוק אותו דחף לבוא ולנצח אותם במשחק עונה אמיתי אל מול כל המדינה.
וכלה ב"על צלקות, נקמה וקנאות" בו סיפרתי על הדחף והכמיהה לנקמה ספורטיבית אמיתית בכל הצלקות שנצרבו בנו.
כל אלו התרכזו והתכנסו לרגע אחד בו הכל התגשם, התתפוצץ והתממש. סלחו לי על קטנות הנפש והאינפנטיליות, אבל אחרי ששמעתי את השירה הזאת מאוהדי מכבי בבלומפילד בכל השנים הקודמות, אין סיפוק גדול יותר מלשיר להם את "תשתחוו, תשתחוו, יא בני זונות".
יחד עם אליפות כל כך משכנעת וגאווה כל כך גדולה, אין ספק שהרגע הזה היה מאושר מכדי שלמוד אכזבות שכמוני יידע להכיל אותו. אני עדיין מעכל. לעיתים במהלך השבוע נזכר באת שקרה, מפנים, מחייך לעצמי ומתחיל לדלג בקפיצות "יש אליפות, אולה אולה אולה או"...

בשנה שעברה לא נכחתי בבאר שבע בחגיגות העצמאות, וזה מעט צבט לי. למזלי, האליפות סידרה לי חגיגות דומות שבוע לאחר מכן, יחד עם כל הזיקוקים שרוביק שמר.
אז אולי זה רק אני, וזו בעצם תוצאה של החגיגות אשתקד, אבל בערב העצמאות חגגתי אני בראשי את האליפות השניה של באר שבע.

אלונה וקוץ בה

2 כתבות שודרו הערב במהדורות המרכזיות של יום שישי. 11 דקות בערוץ 2 ולא פחות מ-16 דקות שלמות בערוץ 10 - וזה לא כולל את הפאנל שאחרי. חשיפה חסרת תקדים למועדון, כשהפוקוס המרכזי הוא כמובן על אלונה ברקת, וגם על ברק בכר.

הכתבה בערוץ 10
הכתבה בערוץ 2

קצת חבל לי להעכיר את הפוסט הציורי וההרמוני, ולהסתכל גם על שמינית הכוס הריקה, אך אולי דווקא בפוסט מפרגן זה - יש את המקום להביע הסתייגות מ-2 תופעות שעולות מן הכתבות.
הראשונה שבהן היא העובדה שהקבוצה והאליפות מצטיירים במידה מסויימת כ"הפרוייקט של אלונה".
נכון, אילולא אלונה, סביר להניח שלא היינו במקום בו אנחנו נמצאים. אולי רוכש אחר היה מגיע, אך לא בטוח שהוא היה משקיע את הכספים או מגיע להישגים המצויינים הללו.
כמו כן, צריך להצדיע לאלונה. לא רק על הכספים שהשקיעה, לא רק על הסבלנות והדבקות במטרה, ולא רק על התרבות הארגונית והסטנדרטים הניהוליים שהנחילה למועדון. צריך גם להצדיע לה על המהלכים המקצועיים שביצעה. בין ההחתמות הפחות מוצלחות ושכר הלימוד ששילמה, היו גם מהלכים מבריקים כמו החזרת אליניב הביתה, החזרת אופיר חיים, החתמות זרים מצויינית ובראש כולם - ההחתמה של ברק בכר. בזמן שכולם הרימו גבה וגם כעסו על העיתוי הבעייתי ערב גמר הגביע ב-2015, היא למעשה הניחה אבן פינה בצמד האליפויות שעליהן חתום בכר.

איפה שמינית הכוס הריקה אתם שואלים? אם כן, אני סבור שבמידה מסויימת האליפות הזו שייכת קודם כל לעיר באר שבע ולמועדון עצמו. העיריה התומכת, האצטדיון החדש שנותן רוח גבית ובעיקר אלפי האוהדים שעוטפים את המועדון בחום ואהבה. הם אלו שמייצרים אטמוספירה חיובית ומחוייבות בקרב שחקנים זרים ורכש, ועוזרים במשיכתם הנה ובהישארותם במועדון. אני מסופק אם פרוייקט כזה היה מצליח במקום אחר, ואולי אני נאיבי - אבל בעיניי כל אלו הם פלטפורמה מרכזית להצלחה בשנים האחרונות, כשאלונה בעצם ממקסמת ומביאה סופסוף לידי ביטוי את הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בעיר ובמועדון שנים רבות.

התופעה השניה, לא חדשה אך מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש, היא פרשיית עזורי וה"חינוך מחדש" לאוהדי הפועל ב"ש.
מאז אותה תקרית אומללה, בה אוהד הקבוצה ירק וקילל כשנסע במקביל אליו בכביש, מוצגת בתקשורת בכל פעם כ"ניסיון להוריד אותו מהכביש" ואיום על חייו, כשבכתבה הערב בערוץ 10 הגדילו לעשות וייחסו זאת ל"מספר אוהדים שרופים" גם יחד.
התקרית מוזכרת השכם וערב כנקודת המפנה של אוהדי הפועל ב"ש והרגע בו התחולל בהם השינוי, כשהגדילו לתאר בערוץ 10 הערב כי כאשר איימה ברקת שתעזוב "הם התחננו ומאז המהפך החינוכי-מנטלי הגדול", ובפניה לאלונה נאמר "חינכת אותם יפה".

צר לי מאוד שבכל פעם שהמקרה הזה מוזכר, מצטייר כי אוהדי הפועל ב"ש היו פראי אדם ביום שלפני, ומרגע שאלונה איימה בעזיבתה הם התחננו על נפשם והחליטו כי מעתה ואילך יהפכו לאוהדים מתורבתים, ולמעשה כל השינוי התדמיתי של האוהדים הוא הודות לאלונה, כאילו חינכה את הילידים.

לא כך הם פני הדברים. השינוי בדפוסי ההתנהגות של האוהדים החל שנים עוד קודם לכן, אי שם ב-2001 עם הקמת חוג האוהדים הראשון, שזכה לכינוי "אוהדי האינטרנט". הוא שכיתת רגליו בוסרמיל משער 6 לשער 2 ולבסוף לשער 5, במטרה לנסות ולהנחיל מסורת חדשה של עידוד ותמיכה בקבוצה, ללא קללות או אנרגיות שליליות. בתהליך של שנים נוצרה תרבות העידוד הזו, וגם אם בשלב מסויים הקהל מאס במאמן וקילל (שלא רק על רקע מקצועי), אין בכך לגרוע מהקרדיט שמגיע לאותם ראשי מועדון אוהדים, ביניהם דודו עזריה, חנן אבוטבול וחיים לוי ז"ל, שהיה מנצח על המקהלה, ובכלל לקהל הבאר שבעי - שהוא רחוק מלהיות שלילי כפי שציירו ומציירים אותו.
אם מישהו חשב שהשינוי נעשה בהינף איום של אלונה אז הוא מעט נאיבי, ואני אגב סבור שאם נגיע לעיתות קשות - גם אז אנו צפויים למחאה פחות סימפטית מחלק מהקהל - בדומה למתחולל בכל מועדון בארץ.

אם כן, למרות שאלונה במידה מסויימת מסתייגת מהצהרות ה"חינוך", היא עדיין מציגה זאת כאילו באותו הרגע הקהל השתנה ו"בחר אחרת" או "עבר מסע ותהליך". טוב תעשה אם תניח לכל שכתובי ההיסטוריה האלו ותימנע מלהציג כך את הדברים, שכן עם כל הכבוד לעשייה הברוכה שלה, אוהדי הפועל ב"ש עומדים בעיקר בזכות עצמם - לטוב ולרע.

על צלקות, נקמה וקנאות

צלקות

"מכבי לא תחגוג לי בבית" הכריז הסאות'סייד, ערב ההגעה של מכבי ת"א לוסרמיל, לפני 3 שנים מינוס 3 ימים.
ניצחון של מכבי יבטיח לה אליפות, וארגון האוהדים הבאר שבעי בכוננות מלחמה על הבית.
על הפרק: פגישות עם הנהלת הקבוצה בנסיונות לדרבן את שיווק המשחק ולהבטיח טבעת אדומה של אוהדים באצטדיון, וחשוב מכך - להקטין את מספר האוהדים הצהובים שיסתננו למשחק. בנוסף - רונדו ברחבי העיר כדי לעורר מודעות למשחק החשוב, ולנסות לדחוף כמה שיותר אוהדים לרכוש כרטיס, רגע לפני שהקצאות הכרטיסים עוברות לידיים צהובות.
איך זה הסתיים? ניסיון פושר עד כדי לא קיים של הנהלת הקבוצה ליחצ"ן את המשחק, הבטחה כי "אוהדים צהובים שיישבו ביציעי באר שבע יורחקו מן האצטדיון", חוסר היענות מספק של הקהל האדום והשורה התחתונה - אלפי אוהדי צהובים צובאים על חומות וסרמיל.
למי זה הפריע? ובכן, לא להרבה. העיר באר שבע הייתה די אדישה למשחק ולאסון הספורטיבי בו מכבי תחגוג אליפות בוסרמיל. זה כבר קרה ב-95', והקבוצה של אלישע לא הרשימה במיוחד - אז העניין סביב הקבוצה די דעך.
אלונה ואסי יצאו ידי חובה (ופחות מכך) וחשבו באופן קר על ההכנסה הכלכלית הצפויה מאצטדיון מלא. בטוחני כי אם היו עומדים באותה סיטואציה היום - היו מבינים את טעותם דאז ומחליטים אחרת.
למה? כי את הכבוד הספורטיבי של המועדון והעיר לא מוכרים בנזיד עדשים. 100K ש"ח לא שווים אפילו את תוספת הכוח שמהווים עוד 2,000 צהובים ביציע, והמשכורת של אוגוסט לבוזגלו לא תשתווה לעוגמת הנפש של גרעין האוהדים הקשה, שגם ככה למוד אכזבות וצלקות.
כמו שאתם כבר יודעים, המשחק הסתיים בניצחון 2-1 של מכבי, צלחת צהובה, חולצות וכובע אליפות ונהר שמפניה שנספג באדמת וסרמיל ההיסטורית.

שמפניות צהובות

צהובים על הגדרות

המשחק בפועל איבד טעם כבר אחרי חצי שעה עם 2-0 של זהבי, אבל כדי להיזכר בכך (ואני זוכר בע"פ משחקים מעונת הגביע ב-97'..) נאלצתי לבדוק בארכיונים. מדוע אתם תוהים? כי לנוכח האטמוספירה באצטדיון, מה שהתרחש על המגרש הפך שולי לנו האוהדים. עשרות/מאות אוהדי מכבי ת"א זלגו מהיציעים האדומים, החליפו צבע חולצות ונהרו אל כר הדשא. במקום להישלח החוצה כמובטח ע"י אסי, הם הועברו ליציעים הצהובים, לא לפני שהם מתגרים באוהדי שער 2, באוהדי שער 5 ולמעשה בבאר שבע כולה, עם תנועות מגונות ושאר ירקות.
המהלך הרתיח את שער 5, ובהנהגת ג'ונאם (המתון בדרך כלל יש לציין) כל הטריבונה ירדה לגדר, מנסה לפרוץ למגרש, מתעמתת עם השוטרים ומתחילה בקריאות מחאה כנגד המועדון.
אבין אם חלקיכם יצקצק בלשונו לנוכח התגובה ה"ילדותית", יש יפרשו. אבל אם ציקצקתם - הרי שלא אהבתם מספיק.

הספורט כולו מונע מאהבה וגאווה, וכשם ששמחת הניצחון יכולה להיות אופורית, כך ביזיון ספורטיבי יכול לגרום לשאט נפש. הרגע ההוא נחקק בזכרונם של רבים, ועד היום חבר שנחשב אוהד מתון לכל דבר יעיד בכל הזדמנות איך רצה לפרוץ לדשא ולפגוע באוהדים הצהובים. גם עבורי הרגע הזה נצרב בזיכרון כשירדנו לגדר והחלו תגרות עם שוטרים וזוכר היטב את הבעיטה בגב שקיבל ג'ונאם משוטר.
בעיקר זוכר את תחושת הבושה והבגידה שהרגשנו כולנו. בגידה בידי המועדון שלנו אנו, ואפילו בידי העיר והאוהדים שלנו - אלו שלא טרחו להגיע למשחק שעבורינו היה חשוב מאוד, ואלו שהגדילו לחטוא ומכרו את מינוייהם בשער 6 לחבריי מהצבא, אוהדי מכבי.
אתם יכולים לכנות אותנו דרמטיים. רק תבטיחו לי שלא תשירו יחד איתנו את "זה החיים שלנו".

למזוכיסטים מביניכם: תקציר המשחק והחגיגות, וידאו מסיום המשחק.

שנה מאוחר יותר היכתה מכבי שוב, בפצע שלא הספיק להגליד, וצרבה בבשר האוהדים האדומים שישייה בגמר גביע.
משחק שכותב שורות אלו הדחיק עמוק עמוק, עד כדי שלא מסוגל לרשום את התוצאה.

נקמה

רצה הגורל והיום יש להפועל ב"ש הזדמנות היסטורית ואולי בלתי חוזרת לחגוג אליפות בביתה של מכבי. נכון, לא מדובר בבלומפילד (וחבל, זה יכל להיות מתוק יותר...) אך זכייה באליפות אל מול עיני אלפי הצהובים שהוציאו לנו עיניים בוסרמיל ב-2014, או לחילופין עקרו לנו קורות ב-95', יכולה לשמש סגירת מעגל, גלגל שמסתובב, קלישאה רנדומלית אחרת או במילה פשוטה אחת: נקמה.
במידה מסויימת זו עשויה להיות אפילו תרפיה לטראומות ספורטיביות רבות, חלקן עתיקות יומין, ולשחרר את הנטל שנסחב על כתפינו שנים רבות.

צלחת אליפות בכל מקרה לא תוענק היום, ככל הנראה בשל בקשה של המועדון להניף את הצלחת רק בטרנר. אם תשאלו אותי, אז חבל, כיוון שאין כמו ספונטניות בחגיגות, שמחה לאיד והכתרה לעיני כל האומה.
אבל - כמו שלא השכילו להבין לפני 3 שנים את המשמעות הספורטיבית של חגיגות יריבה בוסרמיל, כך כנראה גם לא יבינו מהות חגיגה בנתניה.

קנאות

רק 1400 אדומים יזכו להגיע למעמד הנכסף היום, להוציא מסתננים ליציעים הצהובים.
להבדיל משנה שעברה, הרגע המתוק עשוי להיחלק בעיקר עם גרעין האוהדים הקשה (500 מנויי חוץ) ואוהדים מסורים רבים שבוודאי מצאו דרכם בין הגרלות לשטרות אל המשחק.
צר לי, אבל אני הולך לומר משהו שיכעיס חלק מכם - אני שמח. שמח שלהזדמנות הנכספת הזו יגיעו בעיקר יחידי הסגולה שמלווים את המועדון שנים ארוכות וקשות, וליבי ליבי עם אלו שעשו זאת וידם אינה משגת בכרטיס למשחק.
למה אני שמח? ראשית כי זו (שוב) מעין נקמה סימבולית, באלו שלא ידעו לתת כתף ולהגיע לוסרמיל בעת הצורך.
ובעיקר כי אני קנאי. קנאי לקבוצה שלי.

כמו באהבה אמיתית, כך רגעים עילאיים, מתוקים וטהורים תרצה לחוות בפורום מצומצם, יחד עם אלו שהיו שם כל הזמן ומבינים איזו כברת דרך עברת כדי להגיע לרגע הזה.
זה מזכיר לי איך בחגיגות האליפות הייתי עם חברים מבית, אך דיגדג לי וחיפשתי בין ההמון דווקא את החברים לאהדת הקבוצה שעימם חלקתי נסיעות למגרשים שכוחי אל בתקופות אפלות, ואותם התרגשתי מאוד לחבק.

במידה מסויימת, ככל שהיינו גרעין קטן יותר, כך אהבנו יותר, ותחושת השייכות והקירבה התעצמה. וככל שהמצב היה קשה יותר - כך האהבה גברה.
"את יודעת כמה רע עושה לי טוב" (יהודה פוליקר) נהג לצטט דודו עזריה בטוריו באתר האוהדים לא פעם. המשפט הזה הידהד בי בכל הפסד.
בנסיעה מלונדון למשחק ב"סיינט מארי", עוד לפני ההעפלה, האזנתי לרחשי הספסל האחורי באוטובוס, שם החלה רולטת ההימורים על השלב הבא: "תן לי משחק ברוסיה, בשיא הקור, שנהיה שם 50 אוהדים, נפסיד 4-0 ונשיר בגשם". מזוכיזם לשמו, כזה שקנאי לאהבתו גם במחיר של הפסד.

כמו בני-זוג רבים שאינם רוצים חופה המונית, כך גם אנחנו מעדיפים אותה קטנה ואינטימית.
אבל אל דאגה, אנחנו עדיין נשלח הזמנה למסיבה הגדולה בטרנר.

מצחצחי הנעליים

8000 אדומים. זו הייתה התחזית להערב במושבה. מספר חסר תקדים, שעד לפני שנתיים היה נחשב כמות מכובדת אפילו למשחק בית.
מספר כזה לא נראה במשחק חוץ של הפועל ב"ש בליגה מאז 25.5.01. אז היה זה משחק העלייה מול הפועל ר"ג, כשגם אז 8,000 נלהבים הגיחו לר"ג כדי להיבלע באצטדיון הלאומי בצהרי שישי שמשיים.

אוהדים בעליה. תמונה שהפכה בזמנו גם לפרומו ערוץ הספורט לליגת העל

לכמות הזו יש גם צדדים פחות חיוביים. אחרי שכבר נכוויתי בפקקים היסטריים בכניסה לחניית המושבה או בתורים איומים בקופות - כבר שקלתי נסיעה לרכבת קרובה ומשם לקרית אריה. בפועל, הדחף למשחק די הכריע. כבר מ-17:00 אני מרפרש את הווייז, ורואה שהשד דווקא לא כל כך נורא. אז באתי פשוט עם הרכב, מקדים בהגזמה (או לפחות כך חשבתי) ומגיע שעה וחצי לפני המשחק לצומת אם המושבות. "נאכל משהו טוב לפני" חשבתי לעצמי, לא לפני שקיבלתי ברקס בכניסה לשפירא כיוון ש"אין אחי, אין מקום, אי אפשר להזמין". גם הקפיצה למסעדה מהצד השני מלווה בהמחשת ההמון כשתור של עשרות אוהדים צובא על הגריל. אמנם יש לי יותר משעה עד למשחק, אבל קצת קשה לקחת צ'אנסים ואני נאלץ להסתפק בביגלה מעופש, רגע לפני שגם אלו אוזלים.
ואז? אז נזכר בעוד צד פחות חיובי של כל פסטיבל - תמיד זה נגמר בחוסר מזל.
בעודי גומע את המטרים האחרונים עד לכניסה, אני מבחין בנחילים ארוכים אדומים מפאתי החניה, כאלו שמזכירים משחקי הכרעה רחוקים ומושכי קהל. ומה המשותף לכולם? נכון, הפאשלה. פיק הברכיים, חוסר עמידה בלחץ או כמובן המנחוס אם תרצו.

נחילים אדומים ב-2001

אם ניקח את אותו משחק עלייה מול הפועל ר"ג, אז הרי שהוא הפך כזה רק כי 2 מחזורים קודם לכן היה מי שידאג לבילד-אפ מצויין למחזור סיום מרתק בליגה הלאומית. הפועל בית שאן הגיעה על תקן תפאורה לבימות שכבר הורכבו, שמפניות שהספיקו להתקרר ו-11,000 אוהדים שחיככו ידיים בציפייה. כזה טירוף היה בעיר, שאפילו לא הספקתי לקנות כרטיס לשער 5 (פלייאוף שלא נכלל במנוי) ונדחקתי לשער 3. לכעס והמירמור של חוויית הצפייה הוסיף מוריס אוזן צביטה עמוקה בלב עם שער ניצחון כואב במיוחד. המשקוף של אופיר חיים נחקק בי עד היום, כמו גם תמונת המירור שלו בבכי בסיום המשחק, כשילד מביא כדורים מרים אותו מהדשא ומעודד אותו.
הס מלהזכיר צלקות נוספות כמו גמר הגביע מול הפועל ר"ג, חצי הגמר מול קרית שמונה, חצי הגמר מול מכבי חיפה בסמי או גמר הגביע מול מכבי ת"א. משחקי גביע שהיו לפסטיבל אחד גדול, כזה שסופו ידוע מראש.

אימרה ידועה בשוק ההון מציגה כי ברגע שמצחצח הנעליים שלך מדבר על מניות - דע כי זהו הזמן למכור אותן.
על אותו משקל, אוהד ב"ש מנוסה יידע כי ברגע שיזהה חברים ישנים מהלימודים שמעולם לא דרכו במגרש כדורגל, אזי עליו לצפות נפילה ממשמשת ובאה. כך גם אני כבר מכין עצמי להקנטות בשולחן הסדר כשהכניסה ליציע מלווה בפרצופים של תיירים, מכרים ישנים שלא מתמצאים וסחבקים שתמיד יצטלמו לכתבות צבע מתראיינים ואומרים ש"שנים לא הייתי במגרשים". אפילו מחיאות הכפיים לשירים אינן עומדות בקצב, והאולטראס נבלעים בין עדר מעודדים בתוליים שזרות לו המילים.

המשחק כצפוי נפתח בניחוח סנסציה מתובלת היטב, עם 1-0 של מלאבס. קובי רפואה, שכבר הוריד אותנו ליגה ב-98', נראה עשוי לקבל טייטל חדש לקראת חג האביב.
ואז המציאות טופחת לי על הפנים, וואקמה ושהר מחזירים את הרכבת האדומה לפסים וקריאות "השתגעתי בגללה" מרחיקות עד קניון איילון, מבהילות את כל מי שעדיין לא הספיק לקנות מתנה לחג לחמותו.
אין ספק שאני צריך להתרגל לרטוריקה החדשה של העידן הנוכחי ולהיפטר מהרגלים ישנים ופוביות עתיקות. 3 נקודות ושיירת הורים מחוייכים שעשו את שלהם בטיול-אמצע של חופשת חג הפסח. הצגה גדולה הם לא קיבלו כי המאזוכיזם תמיד ירבוץ והנטיה לסחוט דם ויזע עד דקות הסיום תמיד תשלוט, אבל להבדיל משנים קודמות - הילדים לא יחזרו הביתה בוכים ומאוכזבים, בטראומת רכבות או זיקוקים.

אפשר לסמן וי בלוח המשחקים ולספור 7 מופעים לסיום טבלת הייאוש של 2017.
חג שמח.

זן נדיר

משחקי עונה שכאלו בדרך כלל היו הופכים אותי לחוץ בצורה בלתי רגילה ("בדרך כלל" כאילו אנחנו כבר עשור רצים לאליפות..). לחוץ-לחוץ. לחץ שנובע מפחד. פחד מכך שהזדמנות בלתי חוזרת לפנינו, כשספק אם תחזור בשנים הקרובות. 

תמיד ההרגשה הזו שצריך לקרות כל-כך הרבה כדי שנצליח. וכל כך מעט כדי שנפשל שוב.

חברים סיפרו השבוע על הלחץ שלהם. חלק לא מצליחים לעבוד, חלק מגזימים ולא נרדמים ויש כמה שפשוט רצו הרבה לשירותים בשבת. ואני? הפעם לא לחוץ. יותר מתוח.

מתוח כמו לקראת אירוע שאתה כבר מצפה לו. סיום מלווה לרישיון, שחרור מצה"ל, טיסה לחו"ל. מתח שכולו ציפייה. לא חשש כמו השתוקקות למשהו שהגיע שעתו כבר לבוא.

כדי להסיח דעתי ביומיים-שלושה האחרונים מצאתי עצמי עובד קצת יותר (יותר מאשר היותר שאני כבר עובד), חופר בארכיונים (ומביא לכם מגילות בתור פוסטים) ומקדים את סדר פסח בארון הבגדים לשבת בצהריים. העיקר להשאיר את המוח עסוק – ולא במשחק. כך אני מושך ומושך, עוד ועוד, עד שהשעון יתקיל אותי ואצטרך לצאת למשחק בחיפזון. ככה ממהרים ולא חושבים. והעיקר, והעיקר – לא לחשוב בכלל.

שעת השין מגיעה, ואני חונה מאחורי מכללת קיי ומתחיל להתקדם לכיוון הזרקורים של טרנר. מישהו כנראה קצת התבלבל בכיוון שעת הדלקת תאורת הרחוב והצעידה החשוכה לטרנר הפכה קוסמית משהו. עולה ליציע ומקבל את השחקנים עולים. 20 שנה אוהד ומעולם לא זוכר עלייה כזו לחימום. עידוד מקיר לקיר, כשאפילו אחרון יושבי הכסף קם ושר - משתולל בקצב הכפיים. אחדות והתיישרות לעבר המטרה. צו 8 לכל דבר. סינרגיה.

הצימאון להצלחה ודריסת רגל זועק מהיציעים, כאילו השנה האחרונה נשכחה כלא הייתה.

בעודי מתמוגג מכל התאווה הזו למשחק, אני חושב ונזכר בכל הלעג של אוהדי מכבי ברשת לנוכח הגדרת הפועל ב"ש כ"קבוצה מרגשת". "מה מרגש בקבוצה בלי שחקני בית?" ; "אותנטית כמו מסעדה סינית באור יהודה". מתמודד ובו בזמן שומע אותם שרים "וראדי מת" לשחקן ששיחק עבורם וזכה עימם ב-3 אליפויות. שומע, ויודעים מה? אפילו מזדעדע. איך מגיעים לכזו שנאה לשחקן ששיחק עבורך, שעזב ללא טונים צורמים ובכלל אדם נעים הליכות וספורטאי מקצוען? תקראו לי יפה נפש, אבל היעדר הערכה מקצועית אשר תהא לא תצדיק מניעה מסולידריות מינימלית.

ואם הייתה נדרשת קונטרה אנטיתזית, אז מהצד השני סימיוני יורד אל הדשא, מתקרב לדרומי. שחקן שמחצית מהאצטדיון לא ראה מעולם, בקושי זוכר ובספק אם הכיר. אז נכון, אולי זה כסא הגלגלים שהוסיף לטלנובלה ולחיבוק החם, אבל גם הוא לא ימעיט מהמחווה המרגשת ומלאת הריספקט שלא נראתה בבאר שבע מאז האילוזיה של שלמה.

הקלישאה תלעס שוב ושוב את "האנשים החמים" שיש בבאר שבע, כמו שירוץ לספר כל שחקן רכש/זר שנוחת בעיר. כל כך קלישאתית עד כדי מאיסה. כל כך מאוסה שכבר נשכחת. אבל היי - היא כל כך נכונה. לב גדול שמתורגם ישירות למחוייבות. 

בחברה בה אני עובד יש לא מעט באר שבעים. את כולם ניתן לאתר בקלות כשנותנים להם משימה - הם אלו שמתאבדים עליה.

סיום המשחק. מראות שמחה נרגשים על הדשא, מעגל של אנשי המועדון יחד עם כל דיכפין ברחבת ה-16, שרים את המילים שצימררו אותי אשתקד, כל משחק בדרך אל התואר.

"כל הדרום, צבוע כבר בלבן-אדום..."

כבר 6 הפרש, אבל היתרון האמיתי הוא החומר האנושי. ולא, זה לא לגמרי משנה אם נולד בסורוקה או לא. הוא פשוט נדבק בזה.

אנחנו זן נדיר. יהודית רביץ, גם היא משלנו.

הדרבי הגדול

בעיר כמו באר שבע אין ולא היה באמת דרבי. בית"ר ב"ש של אז לא באמת הצליחה לדגדג אותנו או אתת ההגמוניה, וגם כשהובילה את טבלת הלאומית, ואנחנו גירדנו אי שם נקודות בתחתית, מעולם לא התרגשנו מהם. את מכבי ב"ש אין טעם לציין. 

מפה לשם, יוצא שאוהדי ב"ש מחפשים בכל פעם את היוקרה בעימות כלשהו, אם זה מול בית"ר י-ם בשל הקהל הגדול, מול מ.ס. אשדוד על הבכורה בדרום, מול הפועל ת"א בגלל השנאה הקשה או שמא מכבי חיפה לאור המנחוס הגדול.
אבל כל אלו מעולם לא עניינו אותי, וכנראה שגם לא באמת את אף אחד מאוהדיה של הפועל ב"ש.
הדרבי האמיתי של הפועל ב"ש הוא מכבי ת"א. כן, כן.
המשחק מול הקבוצה של המדינה, העשירה, המוצלחת, האליטיסטית. ובמילים פשוטות: האנטיתזה של הפועל ב"ש.
דיבר על כך משה ניר בזמנו, על התשוקה הזאת להטביע חותם ארצי - דרך ניצחון על מכבי ת"א. הרצון להוכיח,, שהנה אנחנו, הקטנים, הצנועים והפשוטים, יכולים לגבור באמצעות לב גדול ונשמה על תקציבי הענק והתנאים המושלמים. 

אז מאז ומתמיד, הדרבי שלי היה מכבי ת"א. בוסרמיל, בבלומפילד או בר"ג.
לא אכפת לי מ-3 הנקודות, אכפת לי מהניצחון עצמו.
תנו לנו אותו...יאללה באר שבע! 

נ.ב - סטטוס זה תקף ל-7 שעות בלבד, והינו תלוי תוצאה בלבד.

זהו למעשה סטטוס שפירסמתי בפייסבוק לפני 3 וחצי שנים, כשדובב גבאי דואג שהסטטוס שלי ישמור על תוקפו גם לאחר המשחק.

העניין הוא שה"דרבי" הזה הוא די חד צדדי. מכבי לא באמת סופרים אותנו. או לפחות לא ספרו.

עבורם הדרבי מן הסתם יהיה העירוני מול הפועל, והיוקרה היא בדרך כלל אל מול מכבי חיפה (וירגיזו לעשות האוהדים המרגיזים של שניהם בויכוח מי היא "מכבי"), כשהיטיב להגדיר זאת ברק יצחקי בשנה שעברה כ"הקלאסיקו הישראלי". 

קשה שלא להסכים איתו, אך כשזה נאמר בו בזמן שהפועל ב"ש מוחצת את הליגה בדרך לאליפות, יש בכך עוקץ מעט מזלזל.

הגדיל להתנשא דורון ברוש בטורו שנה שעברה. טור כל כך מתנשא ומעליב, שמעריב נאלצו להוציא הודעת התנצלות, ואת הטור עצמו לא תצליחו למצוא עוד ברשת. מזל שיש מי שצילם ותיעד:

עם זאת, אחרי שהצלחת נלקחה מידיהם, נדמה שהגישה של מכבי מעט השתנתה. הם אמנם לא רואים בהפועל ב"ש יריבה אמיתית, אך כבר קשה לזלזל. כעת העניין הפך לסלידה והתנערות מהתופעה שמגדיר אותה גיא לייבה כ"הפרוייקט המרגש" של אלונה ברקת. כאילו הפועל ב"ש היא בכלל מקרה סיעודי של פילנתרופית.

"אין צביון ישראלי", "תקציבי ענק", "אפס שחקני בית בהרכב" ו"כוכבים מיליונרים וסלבס אוהדי הצלחות" נשמעים קצת כמו תיאור של מכבי ת"א כדורסל, ואולי גם מכבי ת"א כדורגל. גמל שאינו רואה דבשתו?

למעשה מדובר במלכת הכיתה שלא מבינה איך הקונפה מהכיתה המקבילה גנבה לה ת'בחור.

עשתה גבות, שמה קצת מייקאפ ולבשה פראדה - והנה היא עומדת מולה.

קנאה. קנאה במי שלוקחת ממנה את ההגמוניה והשליטה, גם אם באופן זמני (?).

אבל עבורי? לא השתנה הרבה מאז אותו סטטוס מלפני 3 וחצי שנים.

הצורך להוכיח לכל המדינה (דרך מכבי) שהנה אנחנו כאן, טובים ומוצלחים יותר שריר וקיים.
אליפות אחת לא תספיק וזו רק תחילת הדרך לכפר על כל השנים. נכון שהיו נצחונות כפי שהזכרתי - אך גם דאגתי שלא לציין את התבוסות שהיו בדרך.

הרצון לעשות זאת במשחק עונה אמיתי, אל מול כל המדינה, ובצורה משכנעת - נורא עז. לא לגנוב או לשמור על הקיים - אלא לקחת ולהשתלט.
אחרי שנגמרה הבצורת, נשבר המחסום הפסיכולוגי, הוכחנו שאנחנו לא מפחדים והראינו שגם ידינו על העליונה - כעת גם מגיע הדחף ליטול את ההגמוניה.

ואלו תולדות

לקראת משחק העונה החשוב, בחרתי להיזכר ולהזכיר 15 מפגשים מול מכבי, כשהם משקפים את התהליך ואבני הדרך שעברו על הפועל ב"ש ב-15 השנים האחרונות בהתמודדות מול המפלצת הצהובה.

1. בצורת

11 שנים ללא ניצחון ליגה שהחלו משנת 1991, כשאפילו בעונת הגביע המוצלחת זכינו ב-2 הפסדים מול מכבי המדשדשת.

עונת 1995/1996, מחזור 23: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 0-5

23/3/1996, המשחק הראשון בו אני זוכר עצמי כאוהד מתעניין בהפועל ב"ש, יבגני קשנצב משחיל שלישייה, נמני ודריקס מוסיפים שער כל אחד, ומכבי דורסת את באר שבע.

עונת 1996/1997, מחזור 2: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 1-2

מכבי עולה ליתרון, לירון בסיס משווה לבאר שבע, אך חיים חג'ג' מנצח את המשחק בדקה ה-90.

עונת 1996/1997, מחזור 17: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 1-4

אחרי שרצה בצמרת ומכבי מדשדשת, נראה שהגיע הזמן להתגבר על המחסום הפסיכולוגי מול המפלצת הצהובה.

בפועל זה היה מביך.

דריקס העלה ליתרון בדקה ה-63', שיוויון מהיר במספרת מטורפת של אורן סגרון תוך 2 דקות לא עזר אל מול 3 שערי תגובה של מכבי (נמני, חג'ג' ועופר מזרחי). 5 שערים ב-10 דקות.

בחרתי להזכיר את המשחק המר רק כדי להיזכר בשער של סגרון. תלונות לגבי האיכות נא להפנות לאביחי חלק.

עונת 1996/1997, גמר גביע המדינה: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 1-0

אמנם 11 שנות בצורת - אבל זה היה משחק גביע. מספרת של ג'ובאני רוסו מביאה גביע ראשון והיסטורי לבירת הנגב.

2. שבירת המחסום הפסיכולוגי

העונה בה התבצעה קפיצת המדרגה והסכר נפרץ.

עונת 2002/2003, מחזור 2: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 0-1

בעונה בה כולה יזכרו את האבוטגול (וקשה להאשים על כך), אני דווקא אזכור את המחזור השני של אותה עונה.

אחרי 11 שנות בצורת, הפועל ב"ש סופסוף מנצחת את מכבי ת"א. "הזהב השחור", הלא הוא בלסינג קאקו לפי כינויו של לופא קדוש ז"ל, כובש את שער הניצחון לקראת הסיום.

באותו משחק גם למעשה נהגתה השירה המיתולוגית "אלוהים אדום".

חיים ז"ל עם סמי, אהרון ושחר

מרטין היקר בתמונה שנצרבה בזכרוני

"אלוהים אדום"

עונת 2002/2003, מחזור 13: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 3-0

עוד אחת מתצוגות התכלית של לופא ז"ל, עם 10 באר שבעים וקאקו אחד.

אלעד בונפלד, בלסינג קאקו וכמובן האבוטגול סידרו משחק בלתי נשכח, ולמעשה הניצחון האחרון הכי גדול על מכבי ת"א, וכנראה גם הכי גדול אי פעם (יתקנו אותי ההיסטוריונים).

בוני מעלה ל-1-0

בלסינג קאקו מפציץ

האבוטגול

3. לא מפחדים

אחרי שהמחסום נשבר, הגיעו שנים בהם ניצחון על מכבי לא היה מילה גסה, זאת לצד הפסדים ואף תבוסות לפרקים.

להלן הנצחונות הזכורים לטובה.

עונת 2003/2004, מחזור 10: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 3-1 

אופיר חיים עם שלושער הירואי מנצח עבור באר שבע את המשחק.

יקיר זיגרון והכפפות על התופים

צ'יצ'ו בפוזה חושנית, למי שהתגעגע

עונת 2003/2004, מחזור 21: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 0-0

מפגש צמרת בין השתיים. ההר הוליד עכבר, גוטמן העביר את הזמן וגרם גם לי לשרוק בוז בתרעומת.

אבל סרטון יפה כן נותר מהמשחק ההוא.

"קוראים לא לאלימות" שנענה ב"תל אביב עולה באש"

עונת 2009/2010, מחזור 25: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 1-1

אחרי שעזורי "הורד" (במרכאות כפולות ומכופלות, שכן לא היה ולא נברא) מהכביש ואלונה הודיעה שתעזוב, 2,000 באר-שבעים עשו דרכם לבלומפילד למשחק שלא שינה מאום לאותה עונה.

מה משך כל כך הרבה אוהדים לאותו המשחק? יש שרצו להראות לאלונה שהיא טועה והקהל הוא קהל תומך, 

ויש כמוני - שכעסו על אלונה שהעמידה את הקהל הבאר שבעי על קרנות המזבח, והכתימה אותו בתקרית שלא הייתה.

כך או כך, הקהל האדום נתן תצוגת עידוד אדירה שהראתה לכל המדינה מה הוא שווה.

על הדשא מכבי עלתה ליתרון 1-0, ואביתר אילוז השווה מכ-30 מטרים לחיבור, בשערו היפה בקריירה.

הרבה אחרי הסיום, כשכל בלומפילד כבר התרוקן מצהוב, נותרו 2000 באר שבעים שואגים "אלונה, אלונה" וקוראים לה לבוא. על אף הכעס שלי, היה קשה להישאר אדיש למחווה המרגשת והנדירה.

עונת 2010/2011, מחזור 30: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 2-0

משחק מכריע על ההעפלה לפלייאוף האמצעי ולהבטיח הישארות (כשבית"ר משחקת בקרית שמונה).

הפועל ב"ש מול מאור בוזגלו, עולה ליתרון 1-0 בדקה ה-8' משער של עודד גביש.

כשבית"ר ירושלים מובילה גם היא, באר שבע צריכה עוד שער כדי לעלות לפלייאוף העליון.

איברהים בסיט קיבל כדור מול שוער, התבחבש איתו ובמקום לגלגל מול שער חשוף - הוכשל ע"י שטראובר החלש.

שרן ייני שם כפפות וספג פנדל מדוד רביבו - הפועל ב"ש בפלייאוף העליון.

עונת 2012/2013, מחזור 5: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 1-3

סיראז' נסאר, בויאן מרקוביץ' ווויליאם נג'ובו העניקו ניצחון אל מול שיוויון זמני של דאבור (טעות קשה של אג'ידה).

לתקציר

עונת 2013/2014, מחזור 8: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 2-3

טעות של גל אראל סידרה 1-0 לדאבור. סיראז' נסאר בבעיטה חופשית נהדרת השווה (ותודה לחואן פאבלו).

ברדה העלה ל-2-1 עם שער נהדר (עד היום מכבי מבכים נבדל שלא היה) שנתן גושפנקא לשובו של הנסיך, אך דאבור משווה מיד.

כשהכל כבר נראה גולש למתכונת באר שבעית מפוספסת, הגיח דובב גבאי במבצע מרשים וניצח את המשחק, וגרם לי לשבור כסא מקפיצות שמחה.

לתקציר

עונת 2014/2015, מחזור 3: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 2-3

ברדה עם שלושער נפלא מזכיר שגם כדורגל יש לו, באחד המשחקים הגדולים שראה וסרמיל.

4. ידינו על העליונה

אחרי שנים של נחיתות, סופסוף מתהפכות היוצרות.

עונת 2015/2016, מחזור 15: מכבי ת"א - הפועל ב"ש 2-1

השנתיים הקודמות למשחק היו רוויות אכזבות בבלומפילד. הגענו ל-4 מפגשים עם תקוות גדולות. שערי בזק (זהבי, בדש), טעויות שיפוט (בדש, חכמון) וטעויות שחקנים קריטיות (דודזאדה, אלגרבלי) ניפצו אותן 10 דקות מהשריקה.
כל אלו התנקזו לרגע העילאי של ניצחון בבלומפילד.
כבר זכיתי לראות 3 נצחונות על מכבי בבלומפילד, אבל זה לא היה אותו דבר. בפעם הזו זה היה המאני טיים.
אחרי השער המהיר של ברדה, שהיה נקמה על כל שערי הבזק המתסכלים, השער של מליקסון הרים אותי לעננים.
בסיום, אחרי הרבה דקות לחץ ודפיקות לב, אפילו דמעה זלגה מעיניי.
אחרי שנתיים בהם הייתי חוזר לדירה בת"א, לבוש אדום ומבוייש לנוכח האוהדים הצהובים, הפעם זה היה אחרת.
העלייה לקו 10 בדרך למרכז ת"א הייתה מלאת אושר וגאווה, כשהאוטובוס מלא בכ-20 אוהדים צהובים עצובים מביטים.
שמחה לאיד מעולם לא הייתה לגיטימית כל כך.

עונת 2016/2017, מחזור 8: הפועל ב"ש - מכבי ת"א 0-2

במפגש הראשון לעונה זו, סופסוף הגענו פייבוריטים מול מכבי ת"א.

גם ניצחנו בסופו של משחק, אבל עם כל הכבוד לשער היפה של בוזגלו וה-2-0, התצוגה של הקהל בפתיחה ריגשה אותי מאוד. כמה ריגשה? אולי לא פחות משריקת הסיום מול סכנין אשתקד.

חושבים שאני מגזים? אני לא בטוח.

היה משהו מאוד מכונן ברגע הפתיחה בו הוכרזנו כאלופת המדינה אל מול מכבי ת"א. הם לא היו שם כשלקחנו אליפות. באותו יום הם הגיעו לטרנר כדי לראות זאת מקרוב ולהיווכח אל מול העובדה שניסו להדחיק עד כה.

הכל הסתכם לאותם רגעים בהם הוחלף הכיתוב בדרומי, וזו הייתה סגירת מעגל עבורי.

5. נטילת ההגמוניה?

הפרטים בפוסט הבא.

קריפטונייט

מכבי חיפה היא הסוס השחור של הפועל ב"ש.

אוהד ב"ש לפני מפגש עם הירוקים יעיד מיד על כאבי בטן והרגשה לא טובה, וזה לא משנה אם הקבוצה שלו במומנטום או שחיפה בקרשים. ואיך אוחנה אומר? "וב-צ-ד-ק".

ניסיתי להבין מדוע החשש הזה ומאין הוא מגיע - ובאופן לא מפתיע הוא מבוסס היטב במספרים.

מאז חזרה לליגה הראשונה (וירדה שוב וחזרה), הפועל ב"ש נפגשה במכבי חיפה 36 פעמים (32 בליגה ו-4 בגביע) במשך 15 שנה (לא כולל העונה). במסגרת המפגשים הללו היא ספגה 5 רביעיות, 7 שלישיות ובסה"כ ממוצע שמתקרב ל-2 (!) שערים למשחק.

ייתכן שממוצע הספיגה הלא טריוויאלי הזה נמוך מהממוצע של הפועל עכו במשחקיה מול הירוקים.

מעבר לזה, ב-15 השנים הללו סך הנצחונות של באר שבע הוא 4 בלבד. כמו כן, ניצחון החוץ האחרון של ב"ש מול חיפה היה בדיוק לפני 20 שנה, במרץ 97' (1-0 משער של לירון בסיס).

דרדר ובו פרח

בכדי להמתיק את הקריפטונייט הנצחי, מתבקש להזכיר את חצי גמר גביע המדינה שהתקיים ב-13.5.03 באצטדיון ר"ג.

אחרי המנה הראשונה בה הפועל ר"ג הדיחה את מכבי ת"א, היה מי שזכה לראות את הפועל ב"ש מביסה את מכבי חיפה 3-0, כשחיפה של אז הייתה בימיה הגדולים, ובאר שבע של אז אינה באר שבע של היום...

המשחק הזה היה למעשה שירת הברבור של לופא קדוש ז"ל ותור הזהב שהנחיל למועדון. אם תרצו, במידה מסויימת גם רגע שיא ל-8,000 אוהדים שחוו חגיגה גדולה באצטדיון המקולל, כשקריאות "באר שבע מלחמה" מהדהדות עד פארק הירקון.

 צמד החיידקים

ברגמן בצעירותו

תמונה אחת, אלף מילים

בסיפתח התכבד אלעד בונפלד, שהשכיל לכבוש בכל אחד משלבי הגביע (למעט הגמר..). בוני היה בעונת השיא שלו, ולמרות שעברו 14 שנים, הרגע בו חגג את השער ונעמד בתיאטרליות נחקק בזכרוני. 

החוצפה שהייתה לו, התעוזה שאפיינה אותו ושהרגשתי שכל כך חסרה לנו תמיד (וגם היום) - אלו גרמו לי לחבב אותו כל כך. ברגע ההוא הוא עמד שם במלוא חוצפתו, פישר קטן, ואני בכלל תירגמתי זאת כאילו הוא מצהיר בפני כולם: "אנחנו כאן".

אלעד בונפלד ברגע שנצרב בזכרוני

האבוקה שלאחר השער הראשון

ההמשך היה של יז'רסקי שחגג עם ריקוד הברווז הנוסטלגי.

"רמיק, רמיק, רמיק..."

לאחר מכן אופיר חיים הוסיף את השלישי, מה שנתן את האות לקריאות "הי יו יה" מצד לצד.

"הי יו יה!"

במדינת הנגב

בחזרה לעתיד: פלייאוף 2017. עם המאזן העגום הנ"ל הגיעה באר שבע היום לטרנר, כשאפילו חצי הרכב נוער מפר את שלוות האוהדים מפני המפלצת הירוקה מסמי.

אממה - נדמה שבאר שבע ממשיכה לגרש שדים. לא רק ניצחון ה-4-0 מרשים, ולא, גם לא רק היכולת.

אם בשנה שעברה בכניסה לפלייאוף הרגליים רעדו, הרי שכעת גם הנשיפה בעורף של מכבי לא מלחיצה יותר מדי.

האוהדים מטבעם בלחץ היסטרי, ואולי גם בגלל התקשורת שמזינה כל השבוע.

לא אשכח שבתחילת הסיבוב כשמכבי צימקה את הפער זמנית ל-7 נקודות, המדיה פימפמה שבאר שבע תגיע בלחץ למשחק שלה. מול הפועל ת"א המפורקת. ואתם יודעים מה? נדמה שזה אכן חילחל אז. מחשבה יוצרת מציאות.

בכלל, יש דיסוננס מטורף בין מה שאתה כאוהד מרגיש כל השבוע כשאתה צופה בשידור הישיר של מכבי או ביציע העיתונות, קורא עיתונים  או שומע רדיו - אל מול מה שאתה מרגיש כשאתה בטרנר.

במדיה באר שבע מצטיירת חלשה, תלויה במכבי ונדמה כאילו זה רק עניין של זמן עד שהקטר הצהוב יעקוף. כל זאת גם אם מכבי לא מבריקה, ובאר שבע ממשיכה לנצח.

הגדיל לעשות איציק שאשו בטור שלו מהיום:

אם כן, נדמה שבכר לא היה מספיק מרוכז בנתונים, והעדיף להתרכז בסגל מחוסר ספסל כדי לענות ברביעיה.

אולי אני נשמע מעט פרובינציאלי או קונספירטיבי, ייתכן ואני מדמיין והכל נובע מלחץ שלי-אני ויכול להיות שבכלל צריך להזעיק לי את משטרת עמה-יעמיק.

השורה התחתונה היא שההרגשה שלי היא שמה שקורה מחוץ לטרנר - נמוג בעת הכניסה אליו.

כל הלחצים והחששות מתאיידים לנוכח 15,000 משולהבים בקופסה אדומה באמצע המדבר.

מה שנטחן במדיה הארצית השכם וערב, לא עובר את צומת להבים.

מה שקורה במדינת תל אביב - אין לו אחיזה בקרקעת הנגב.

אז בכדי שכל הנאום שלי לא יהפוך לגיבוב הבלים, כל שנותר לי הוא לבקש ב-4 מילים:

יאללה לזיין את מכבי.

משחקי הרעב

פורים, בית"ר. המשחק הזה לוקח אותי 16 שנים לאחור.

7.3.01, חגיגות פורים בתיכון מקיף ג' באר שבע. בשעה 11:00 בערך אני וחבר עושים "ויברח" בחזרה הביתה ומוותרים על הביתנים (...), רק כדי לראות את התקציר של המשחק מאתמול (סמארטפונים לא היו...).

בית"ר ירושלים העשירה של גד זאבי מגיעה לבאר שבע במסגרת סיבוב ט' של גביע המדינה, והיא נתקלת בהפועל ב"ש (קבוצת ליגה שניה) בתור הזהב של לופא קדוש ז"ל. ג'ובאני רוסו, אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס מול קביה מוקניה, אופיר חיים ומי אם לא - אליניב ברדה.

המשחק החל עם פתיחה סוערת של הירושלמים ו-1-0 שנוי במחלוקת של אלון מזרחי, אחרי עליה לכדור יחד עם אסי רחמים בתיבת החמש. אליניב ברדה, עדיין זאטוט בן 19, עושה סיפתח למסורת הקיטורים לשופטים ורודף אחרי דני קורן עד החצי.

אליניב ברדה. בכיין או קפטן?

למרות הפתיחה, המשחק התפתח לתצוגת התכלית של הפועל ב"ש באותה עונה, ואולי הגושפקנא הראשונה והאמיתית לכדורגל שובה העין של לופא שקנה את הקהל הבאר שבעי. שער שיוויון של אופיר חיים וכדורגל יוצא מן הכלל כמעט וירדו לטימיון עם 2-1 של אבוקסיס לקראת הסיום, אבל אז הגיח ברדה עם עבירה שמשך אל תוך הרחבה והשיג פנדל שתורגם ל-2-2 של אופיר. צמד ראשון מבין רבים שעוד יבקיע בכל פעם שיתייצב מול המנורה...

ואז גם החל מופע אימים של דני קורן על הדשא. אם לא מספיק ששרק לפנדל על עבירה מחוץ לרחבה, הרי שהרחיק את פליקס חלפון במקום את סאביץ' שביצע את העבירה...למרבה מזלו (או הפתטיות), השופט הרביעי רמי בן-יצחק התייעץ עם לילך סונין שקבעה כי סאביץ' ביצע את העבירה ועל כן שונה הכרטיס...

(מהלך כזה אגב נראה שוב בוסרמיל באותה עונה בסוגיה דומה עם אפרים דוידי ובית"ר ב"ש)

ההארכה אם כן הייתה כולה של באר שבע, בשידור שייזכר לאוהדיה שנים רבות, גם בזכות הפנינים הרבות ששיחרר לאוויר יורם ארבל.
"זו לא הפועל ב"ש, זו בכלל קבוצה ברזילאית...", משתאה לנוכח העקבים ופטר אמולה.

"גאון לופא קדוש, גאון בכדורגל..." על שליחתו של בלאיץ' הפצוע להתקפה עד לשער המכריע שכבש כמעט לפני הבאזר...

פצוע פצוע, אבל אחרי השער הוא רץ בערך 200 מטר בעודו מדלג מעל שלטי פרסום.

לצפיה בתקציר המשחק הנוסטלגי

אז מה היה במשחק ההוא שהפך נכס צאן ברזל לכל אוהד באר שבע בשנתון 90' ומעלה?

נכון, ניצחון על בית"ר ירושלים הגדולה וגם העפלת שלב בגביע. אבל כולה סיבוב ט'. מה גרם לעיר שלמה להשתגע מהניצחון הזה?

התשובה היא: ההופעה על הבמה המרכזית.

אחרי שנים רחוקות מאור הזרקורים, העיר הייתה רעבה. כל כך רעבה, שאפילו גיחתו של שלמה שרף לנגב הפכה למאורע חסר תקדים, כזה שכלל קבלת פנים בעירייה וביטול לימודים בתיכון בעיר לטובת מסדר כבוד לשליימה, משל היה סאדאת'.

בניצחון על בית"ר ירושלים הילת הכבוד חזרה להפועל ב"ש, ולעיר באר שבע למעשה.

16 שנים חלפו, וזר שנקלע אתמול לטרנר יכל לחשוב שזו אותה באר שבע פרובינציאלית מקופחת.
נואשת להוכיח שהיא מספיק ראויה למעמד, כאילו הייתה קבוצת ליגה שניה שמקבלת סופסוף את השידור המרכזי.

16 שנים עברו, והרעב אינו נגמר. זה לא שנצפו בוסרמיל שלל תארים - אך אוהדי הפועל ב"ש כבר מזמן חזרו לפריים טיים של הכדורגל הישראלי, כך שהייתם מצפים שמרכיב האישיות האיד ישכך.

ועדיין. גם אחרי אליפות, התהילה והגאווה הם מוצרי צריכה בסיסיים יומיומיים. 

אלופים, אבל עדיין אנדרדוג. וככזה - שואפים להוכיח ולהראות לכולם: הננו כאן. תספרו אותנו.
מעין יצר הישרדות, שמא המחר יגיע ועימו תשקע השמש (ואור הזרקורים).
המיצג הכי משקף היה ג'ונאם (איש הגדר) לפני עליית השחקנים. צועק, מדרבן, מעיר מתרדמת.
מעלה מעט קונוטציות לליאונדיס מלך ספרטה, שואג לפני הקרב.
"אנחנו כאן לקחת את מה ששלנו". לשאננות אין מקום, שום דבר לא מובן מאליו.

טוב או רע? האם לא כדאי לשים סוף לצורך האובססיבי הזה לבקוע? אני לא יודע.

אסיים רק בצמד משפטים בהם בחרתי לסכם משחק לפני חודשיים:
"מכבי תל אביב שבעה היא עדיין מכבי תל אביב.
הפועל באר שבע שאינה רעבה היא כבר לא הפועל באר שבע."

יוצאים מהבוץ

נראה שעברו יובלים מאז הפעם האחרונה בה דרכנו באצטדיון הי"א באשדוד. מאז המעבר לטרנר והפרידה מוסרמיל, משחקים ששייכים לעידן ההוא מרגישים כמו מנהרת הזמן. בנייני רכבת עם חבלי כביסה סביב המגרש, יציעים מיושנים ואפילו כרוז עם הגייה שתואמת קריין חדשות משנות ה-70 (או דן כנר כפי שציינה אוהדת מסורה).
אחרי שחנינו בחניית העפר המאולתרת (אליה עוד נחזור בהמשך), אספנו את הכרטיסים (שמזכירים את הליגה הלאומית) ונכנסנו לאצטדיון (לא מאשרים להכניס גרעינים? אתם צוחקים עליי?!). רגע אחרי שלשול המטבעות לקופה של אבי צור - היכו בי הזכרונות.
המשחק בו הגעתי לאצטדיון במחצית אחרי דרך תלאות וצפיתי בו ממרפסת של אוהדים אשדודים (2-2 עם בלסינג קאקו),  5-2 משפיל שהוציא אותי מכליי וסימן את סיום תקופת עזורי, 3-3 שהתפוצץ עם שלט שנזרק על הקוון או ה-2-2 האחרון בו קיבלנו מטר אבנים על הראש. משעמם אף פעם לא היה לנו פה.
מהר מאוד היציעים מתמלאים ומציגים קהל שיא שלנו באשדוד (3500?). מסתכל סביב - אני בקושי מזהה את הפרצופים. תוהה לעצמי אם בימים אחרים הם עדיין יישארו כאן סביבי.
על המשחק והכדורגל עצמו אין מה להכביר במילים. אבל זה אספקט פחות חשוב לאוהד אמיתי.
אף אחד לא יזכור כדורגל גדול ממשחקים, אבל כולנו נזכור רגעים דרמטיים ומתוקים.
מליקסון מרים את הרשת. איזו הקלה! ניצחון. 3 נקודות. איך הייתי עובר את השבוע עם תיקו וצמצום הפער?
"את יפה כמו גול בדקה ה-90" (כדברי הגרפיטי המפורסם), משפט שמצליח ולו במעט לתאר כמה נעים גול כזה,
גול שמשאיר שעה וחצי מורטות עצבים וכדורגל מתסכל מאחור, כשהכל נמחק ונשכח ברגע שהכדור נושק לרשת. הרי זו הסיבה שאנחנו אוהבים את המשחק הזה כל כך, לא? לפחות כשאנחנו בצד הנכון של הרשת.

בסיום הלכנו לנסות ולאכול משהו, וכשהתייאשנו מהתור ב"השמן", חזרנו לכיוון הרכב. לא רחוק נתקלנו ב-2 אוהדים שהתחפרו עם הרכב שלהם בתוך מתחם העפר. יחד עימם נכח עידו בר-נתן, סמנכ"ל הפועל ב"ש שניסה לסייע (מה שלא מובן מאליו).
שעה של חפירות סביב הגלגלים או הצבת אבנים תחתם לא ממש עזרה. מליקסון אמנם הוציא את באר שבע מהבוץ אתמול, אך "מליקסון" האוהד פחות הצליח.

רק כשהגיעו עוד 4-5 חבר'ה נוספים וכולנו דחפנו יחד - או אז הצלחנו לחלץ את הרכב.
רק כקבוצה זה הצליח. ועידו יכל לחזל"ש את הגרר מת"א.
משאיר לכם לחבר את המטאפורה לבד.
שבוע טוב.

"חזרנו מחיפה, עם הפנים בין הידיים"

3.3.03, פורים.
אני בוחר לקחת את הפוסט הראשון שלי 14 שנים אחורה בדיוק, למשחק שדי נחרת בזכרוני.
הפועל ב"ש יוצאת למשחק חוץ בקרית אליעזר, אירוע שהכדורגל משני לו, בעת שאליניב ברדה לובש ירוק ומשחק לראשונה מול קבוצת האם שלו.
השעה 16:00, ובחניית הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע מתכנסים כמאתיים אוהדים (וביניהם אני), מחזה שגרתי לימי מועדון האוהדים ומערך ההסעות העליז של נאזי הנהג החביב מתל-שבע.
למה תל-שבע אתם שואלים? כי בימים ההם אוטובוס אוהדי באר שבע הוא למעשה פצצה מתקתקת של אוהדים ונדליסטים או יעד לפורענות מאוהדי היריבה (ונגיע לכך בהמשך).
אני וחברי חיים לבושים חם-חם, משתוקקים כבר לצאת לדרך. אז מה אם המשחק מתחיל רק ב-20:50?
מתגודדים כולם סביב המזכרת הממוסגרת לאליניב, מתווכחים האם לעודד או לקלל אותו.

האוהד המסור צחי הרשקוביץ והמזכרת

אז בסופו של דבר יצאנו לדרך הארוכה, עם איחור שגרתי של כשעה, מה שעדיין הותיר לי מספיק זמן למחשבות עד חיפה הרחוקה. מחשבות כמה המשחק הזה סמלי, איזה סיום יהיה לסרט הטורקי הזה ומה בכלל אני רוצה? ניצחון ו-3 נקודות, או שמא סיפוק יצר נקמני-הרסני, בו אליניב כובש ומעניש על כך שמכרנו אותו בנזיד עדשים?

המחשבות בנסיעה לקחו אותי חודש וחצי לאחור, ה-20.1.03, ערב לפני סיום מועד ההעברות של ינואר, או ערב בחינת מתכונת שלי במחשבים, אם תרצו.
הערב החל בעימות שלי ברדיו עם ויקו חדד ("מהלך מוצלח של אלי זינו", "שמוליק צעיר, הוא עוד יגדל ויבין"), ונמשך ב-50 מוהיקנים בודדים ששרו במעגלים בוילות מצדה "אליניב נסיך אדום". אנחנו עוד האמנו, ובסיום המתכונת רצתי מיד לאתר ONE כדי לבדוק אם אולי התבטלה הגזירה, אך 610Kִ$ הספיקו כדי לגנוז תקוות מוהיקניות.
איך כלל האוהדים נתנו למכירה הזו יד? איך היינו רק 50 בוילות מצדה ובהפגנה בה זרקנו ביצים? ואיך לא יכלנו לשתוק מחצית אחת בטדי כאות מחאה?
ועל כן הצד המזוכיסטי, שמבקש להכות על חטא.

אחת התמונות הספורטיביות העצובות בעיניי, דודו עזריה מעניק מזכרת לאליניב. מעניין איפה היא היום

בחזרה לחיפה - אנחנו מגיעים לקופות, עומדים בתור בגשם זלעפות, ואם לא הספיק הגזל של אליניב, אזי אנו נאלצים גם לקנות כרטיס בוגר ב-80 ש"ח (כי מישהו הרי צריך לשלם על כרטיס השחקן שלו).
נכנסים לאצטדיון ליציע (מכלאה) שמאחורי השער, 40 מטר מאחוריו ליתר דיוק, אולי מספיק רחוק כדי שהלב יצבוט פחות לנוכח ה-2-0 של אליניב. בזמנו הנוהל של איפוק לאחר כיבוש נגד קבוצת אם/עבר עוד לא נכנס לאופנה, אבל עדיין היה מאוד מנוכר לראות אותו (לפחות בשידור החוזר בבית, כי בכל זאת לא ראינו כלום במגרש) כמעט ורומס את אסי בדרך לדחיקת הכדור, בעודו מבצע את הסלטה כבר בתיבת החמש. אקט סימבולי משהו של הסיטואציה.

ברדה והשער הראשון שלו באותה עונה

בעודו צוהל עם החבורה בירוק, אני נזכר איך חודש קודם לכן במסגרת ראיון שלי איתו לאתר האוהדים העליתי בפניו אפשרות שיחשוף חולצה אדומה לאחר שער כדי להזדהות עימנו. "אבטיח", אמרתי לו, ירוק מבחוץ אך אדום מבפנים.

לראיון עם אליניב באתר האוהדים

עם אותה הסלטה, עצם ההצעה נראתה לי מגוחכת משהו. תהיתי שמא ויקו צדק - ואולי באמת אני נאיבי לחשוב שנשאר משהו בכדורגל מלבד הכסף. הרי זה גם מה שהטיף לי הבן-דודה של אמא באיזו אזכרה באותו השבוע לפני המשחק - "נגמרו הסמלים, זה לא כמו פעם, היום רק הכסף מדבר".
אני מסתכל סביבי על חבורת מוהיקנים ממשיכים לשיר ולקפוץ, התוצאה היא כבר 3-0 אחרי עוד סלטה של אליניב ועוד טעות של אסי, ותוהה האם אנחנו באמת מאמינים בריק. מסובבים גבנו למגרש, התוצאה איננה פקטור, אנחנו כאן בשביל הלב.

חיים לוי ז"ל ברגע אופייני, דואג שאסתובב ולא אראה את הזוועה על הדשא

עידן כהן, לימים ג'ונאם

המשחק הסתיים בהפסד 4-2 והדרך העגומה הביתה לבאר שבע לוותה בקור מקפיא, הודות לאוהדי חיפה שדאגו לנפץ לנו את שמשות האוטובוס. הפסדנו את הנקודות, הסמל והכבוד (ככה שוברים לנו שמשות?), ומשהו בי הפסיד גם מהאמונה בקבוצה. לא הפסקתי לחשוב על דברי הבן-דודה של אמא, ושאולי הוא צדק? אולי כבר לא נשאר מלבד הכסף.

אתמול ראיתי אותו באזכרה אחרת, והזכרתי לו את אותה שיחה. אחרי שהתאושש מההלם הוא גם נשמע היה פחות דבק בעמדתו.

14 שנים חלפו מאז, אך נדמה שלא רק הכסף נותר. לפחות עדיין לא.

האוהד "שושו" מציג את כיווני האוויר. זו הייתה נסיעה קפואה