יוצאים מהבוץ

נראה שעברו יובלים מאז הפעם האחרונה בה דרכנו באצטדיון הי"א באשדוד. מאז המעבר לטרנר והפרידה מוסרמיל, משחקים ששייכים לעידן ההוא מרגישים כמו מנהרת הזמן. בנייני רכבת עם חבלי כביסה סביב המגרש, יציעים מיושנים ואפילו כרוז עם הגייה שתואמת קריין חדשות משנות ה-70 (או דן כנר כפי שציינה אוהדת מסורה).
אחרי שחנינו בחניית העפר המאולתרת (אליה עוד נחזור בהמשך), אספנו את הכרטיסים (שמזכירים את הליגה הלאומית) ונכנסנו לאצטדיון (לא מאשרים להכניס גרעינים? אתם צוחקים עליי?!). רגע אחרי שלשול המטבעות לקופה של אבי צור - היכו בי הזכרונות.
המשחק בו הגעתי לאצטדיון במחצית אחרי דרך תלאות וצפיתי בו ממרפסת של אוהדים אשדודים (2-2 עם בלסינג קאקו),  5-2 משפיל שהוציא אותי מכליי וסימן את סיום תקופת עזורי, 3-3 שהתפוצץ עם שלט שנזרק על הקוון או ה-2-2 האחרון בו קיבלנו מטר אבנים על הראש. משעמם אף פעם לא היה לנו פה.
מהר מאוד היציעים מתמלאים ומציגים קהל שיא שלנו באשדוד (3500?). מסתכל סביב - אני בקושי מזהה את הפרצופים. תוהה לעצמי אם בימים אחרים הם עדיין יישארו כאן סביבי.
על המשחק והכדורגל עצמו אין מה להכביר במילים. אבל זה אספקט פחות חשוב לאוהד אמיתי.
אף אחד לא יזכור כדורגל גדול ממשחקים, אבל כולנו נזכור רגעים דרמטיים ומתוקים.
מליקסון מרים את הרשת. איזו הקלה! ניצחון. 3 נקודות. איך הייתי עובר את השבוע עם תיקו וצמצום הפער?
"את יפה כמו גול בדקה ה-90" (כדברי הגרפיטי המפורסם), משפט שמצליח ולו במעט לתאר כמה נעים גול כזה,
גול שמשאיר שעה וחצי מורטות עצבים וכדורגל מתסכל מאחור, כשהכל נמחק ונשכח ברגע שהכדור נושק לרשת. הרי זו הסיבה שאנחנו אוהבים את המשחק הזה כל כך, לא? לפחות כשאנחנו בצד הנכון של הרשת.

בסיום הלכנו לנסות ולאכול משהו, וכשהתייאשנו מהתור ב"השמן", חזרנו לכיוון הרכב. לא רחוק נתקלנו ב-2 אוהדים שהתחפרו עם הרכב שלהם בתוך מתחם העפר. יחד עימם נכח עידו בר-נתן, סמנכ"ל הפועל ב"ש שניסה לסייע (מה שלא מובן מאליו).
שעה של חפירות סביב הגלגלים או הצבת אבנים תחתם לא ממש עזרה. מליקסון אמנם הוציא את באר שבע מהבוץ אתמול, אך "מליקסון" האוהד פחות הצליח.

רק כשהגיעו עוד 4-5 חבר'ה נוספים וכולנו דחפנו יחד - או אז הצלחנו לחלץ את הרכב.
רק כקבוצה זה הצליח. ועידו יכל לחזל"ש את הגרר מת"א.
משאיר לכם לחבר את המטאפורה לבד.
שבוע טוב.