תסמונת בלומפילד

 המון זמן שלא כתבתי בבלוג הזה, ונדמה היה כאילו כבר לא אכתוב. כדי לשפוך מאות מילים על משחק כדורגל צריך סיפור גדול והמון רגש וקסם באוויר, מה שלא חשבתי שיחזור על עצמו מאז ימי האליפות העליזים. כמו כן, איך אפשר להתעלות רגשית ולהתלהב מההווה, כשהעבר הלא רחוק הציף אותנו במאניה בלתי פוסקת?

מה לא עברנו בשנים האחרונות? אצטדיון ביתי חדש ומרגש, אליפויות היסטוריות, קמפיינים היסטריים באירופה של פסע מליגת האלופות, שיאים שרק התנפצו מדי שבוע ופסגות שלא העזנו לחלום עליהן. כל אלו לצד מאמן הירואי ושחקנים פנומנליים שייכנסו לדפי ההיסטוריה של המועדון, ובטח להגדות שלנו עם נכדינו. מה לא כתבתי על היסטוריית המפגשים שלנו עם מכבי? לפעמים נדמה שהם הטריגר הבלעדי לבלוג הזה ועצם סלע קיומו. החל מהדרבי הגדול על הנמסיס שלנו, המשך בסקירה היסטוריוגרפית של שלל המשחקים הזכורים וכלה בצלקות שמכבי הותירה בנו לאורך השנים, כשאנו בקול ענות חלשה מנסים להחזיר אגרוף רך.

והנה, המשחק אמש הבעיר את הגחלים הלוחשות שבי, ובכולנו בכלל. למה פתאום, אני שואל עצמי? אולי זה בעצם בלומפילד האימתני, שחרך לנו בבשר החי פעם אחר פעם, ויצר פוביה גדולה. זו למעשה תסמונת בלומפילד המוכרת, בה אנחנו מצפים בכיליון עיניים למשחק חשוב וגדול, בשנים האחרונות גם משחק עונה, והנה דקה 10 וכבר 2-0 למכבי, אנחנו ב-10 שחקנים וכל הבלון שנ(ט)יפחנו בחודש האחרון התפוצץ לנו חיש קל. 

אז נכון שב-21.12.15 הסכר נפרץ וזכינו לשים ידינו על העליונה. אותם אליניב מנתץ השלשלאות ותקרות הזכוכית ומליקסון ברגע קסם מיוחד במינו. הפסקנו לעשות במכנסיים במאני טיים, באותו משחק בו גם שער 11 נצבע אדום, והגאווה, ההתרגשות והדמעות נותרו בכל 1300 האדומים שזכו, עד היום.

פוסט הניצחון ב-2015 מעמוד האינסטגרם האישי

אחריו הגיעו גם נצחונות מרגשים לא פחות, ובראשם השער בדקה ה-89, שבניגוד לכיתוב על החולצות, אני בספק אם יש בחורות יפות ממנו...

הנצחונות הללו היו בטרנר ובנתניה, ואני עדיין בספק כמה היינו זוכים לחגוג על מכבי בביתה אילו אירחה בבלומפילד.

מאז החזרה של מכבי לבלומפילד, נדמה כי התסמונת חזרה לסורה: הפסדים, תיקו ואף שער זכות. הסינדרום עצמו חזר על עצמו היטב גם אתמול עם פתיחה מזעזעת שהרגישה כמו פיק ברכיים, פיגור מוקדם ולחץ מכביסיטי מאסיבי מתמשך. הציפיות הנמוכות מבעוד מועד הצדיקו עצמן, התסריט רץ כמתוכנן והאכזבה אפילו לא הייתה גדולה עבורי.

והנה גורדנה מתבגר ומתעקש, אנסה שידע להכריז עוד בחימום שהיום זה היום וחתואל שלא מפסיק לעשות אנה זק לרוני לוי. אולי זה המזל, אולי הניסיון והמסורת שהשתפשפו להם, ואולי גם רוחו של אליניב שתמיד עמד כגלדיאטור מול מכבי (גם כשכבש שלישיה עיקשת בוסרמיל והכריע אותה לבדו) - אבל היה ניחוח אחר באוויר, ולא רק בשל העיכול הקלוקל של מצות ופלאפל ג'ינה.

השמחה אתמול הייתה גדולה וחסרת פרופורציות אל מול המעמד, סה"כ חצי גמר גביע המדינה. ההנחה שלי הייתה שאנחנו שמחים כך כי זו מכבי. ואם לא הבנתם, אחזיר אתכם שוב לפוסטים הקודמים שלי שקיבלתם להם רפרנס למעלה. חגיגות אמיתיות ואושר מזוקק. ומאידך, בתוך תוכי עדיין תהיתי עם עצמי מדוע אנחנו עדיין מוגזמים כל כך, כמו אנדרדוג נצחי, שמסרב לצאת מרגשי הנחיתות שלו וצוהל בכל פעם שעוקץ את גוליית, שהוא כבר אינו אלא פלישתי רך וחלש. 

חצי גמר או בית השואבה?

התהיות נותרו ריקות ממסקנות, עד הפוסט הבוקר של ג'ונאם היקר, ששם את האצבע על מה שהיה ברור אך נסתר מעיניי.

לינק לפוסט

לאחר לכתו של רוני לוי, עם צקצוק התקשורת המתמשך, נדמה כי המוטיבציה ויצר התוכחה עולים על גדותם, גם בקרב השחקנים ולא פחות בקרב האוהדים. הדחיפה בגביע מול מכבי פ"ת והסינרגיה נגד הפועל חיפה המחישו את החיבור והעוצמות. הנה אנחנו, גם בלי המאמנים הטכנוקרטיים והמנוסים מבחוץ, מסתדרים בזכות עצמנו עם מנהיג באר שבעי על הקווים, ועם הרבה לב ונשמה בתוכם.

חג שמח ואדום.