סאבלט באדום

למעלה מ-10 שנים שלא הייתי במשחק של נבחרת ישראל. גם אז, כשכבר הגעתי, זה גם היה על הדרך. דרך טובה להעביר את הערב עבור קצין צעיר מב"ש שעייף מנסיעות ב"ש-צריפין וישן אצל אחיו במרכז. חלוץ גנק, אליניב ברדה, עלה אז כמחליף במשחקיו הראשונים בנבחרת, שלשום הוא כבר זכה לטקס פרידה. קצת מאולץ, במיוחד כשאלונה יורדת להעניק את מגן ההוקרה. הרגיש כמו ילד שזוכה להיות אבא של שבת רק כי אמא שלו קנתה את שקיות ההפתעה לילדים.

בשבוע שעבר לא הייתי בטוח אם אגיע או לא. כל סיפור מחירי הכרטיסים לא עודד במיוחד, אבל בשישי כבר גבר החשש שמא אפסיד את המשחק. 30 שנה שהנבחרת לא דרכה בב"ש, והנה היא סופסוף מגיעה להתארח בטרנר החם. רגע שחיכיתי לו לא מעט, רק כדי לראות במידה מסויימת את באר שבע מגיעה (שוב) לקידמת הבמה.
30 שנה! 30 שנה זה המון. ייתכן ווסרמיל הוא סיבה מקלה, אבל תקופה ארוכה כזו לא נתפסת מלבד הזנחה והתעלמות מוחלטת מחבל ארץ שלם. 30 שנה שלא מגיעים לשחק בב"ש, ואם נוסיף לכך את כל תחושות הקיפוח אל מול מרכז הארץ - אין פלא שהנבחרת לא מדגדגת לרוב המוחלט של אוהדי ב"ש. "הנבחרת לא מייצגת אותי", בלטו בעבר חתימות של גולשים בפורום האוהדים הישן (קרייזי רד) וזכור לטובה.

גם אני לא יכול להגדיר עצמי אוהד נבחרת ישראל. המשחקים שלה לא כל כך עניינו אותי. צפיתי, שמחתי ככל ישראל, אבל לא כאוהד אמיתי. תחושות המירמור והסלידה במידה מסויימת לא פעם האפילו על הפטריוטיות הטבעית. הפעם פשוט שמתי הכל בצד, בלעתי את הצפרדע של 115 ש"ח לכרטיס (ועוד לא במושב האישי שלי בטרנר!) והגעתי להשתתף ברגע ההיסטורי הזה. כן, כן - היסטורי. הזדמנות מצויינת לחבר את באר שבע למרכז, להביא את המרכז לבאר שבע, וכל שאר הקלישאות שתבחרו. לא רק עצירה בדרך לאילת, לא נסיעה מאולצת למשחק חוץ, אלא חלק מהמדינה. גם אנחנו על המפה.

התרגשתי. כמו בעל פנטהאוז מפואר שמזמין חברים אליו הביתה לעל האש, השתוקקתי לראות אותם מתלהבים ונהנים.

עם ההגעה למגרש ההתרגשות נמוגה מאוד מהר. אם אני רגיל לראות שיירות אדומות נעות לכיוון המקדש, הפעם היה זה עדר מעט כחלחל, אבל בעיקר צבעוני שהיה נראה די זחוח ולא ממש מתרגש או נלהב. קצת כמו קהל שהתאסף להופעת סטנדאפ. לא מספיק דרוכים, לחוצים או נרגשים כמו האדומים שמתקרבים ביראת קודש אל המבצר.

בעודי מחכה לחברים שיגיעו על מנת לתת להם את הכרטיסים, אני בוחן את העוברים ושבים, מנסה לנחש איזו קבוצה הם אוהדים בארץ, מאין הגיעו וכמה באמת הם מלווים את הנבחרת (הרי הגיעו עד ב"ש). אט אט אני גם מרגיש מעט מחולל וקנאי לטריטוריה שלי. הזכיר לי את הפעם ההיא שסיבלטתי את הדירה שלי בת"א כשטסתי לחודש. איך אוכל שמישהו יישן לי במיטה או ייזרק על הספה? כך גם מסתייג מהרעיון שכל האנשים הלא קשורים האלו יישבו בהיכל התהילה היקר לנו מכל, וגם לא יעריכו זאת מספיק.

המבט הציני שעטיתי על פניי התחלף מהר לחיוך מאוזן לאוזן כשראיתי אוהדים לבושים אדום. גאים ונרגשים, עם יותר פריטים אדומים מהרגיל, כאילו אומרים: "עם כל הכבוד לנבחרת, אנחנו קודם כל באר שבע!". לא סולידרי במיוחד, אבל חימם מאוד את ליבי.

נכנסנו, התיישבנו, וכבר בטקס ההוקרה לאליניב החשמל היה באוויר. עידוד מקיר לקיר שהצליח לרגש על אף מטען הציניות כלפי הרעיון שריחף קודם לכן.

עם ההמנון שמתי את יצר ההיבדלות בצד. דגל ישראל על הפרק, אי אפשר להמשיך להיות ברוגז. עידוד פושר, אבל אווירה בהחלט חמה ותומכת. נסיונות של חלק מהגוש המעודד לשיר שירי באר שבע נדחו עם שריקות בוז של השאר. לפחות הרעיון להמיר את השיר "ניתן את הכל בשבילך ישראל" צלח J

כשצעקו 10,9,... הרפלקס היה להגיב ב"השתגעתי בגללה", אבל הסתפקנו ב"ישראל מלחמה".

שלב הגישושים ואווירת משחק הידידות חדלו עם השער של חמד. התלהבות, שמחה, תקווה.

הנבחרת הציגה משחק לחימה אמיתי, היציעים דחפו, ואוסף האנשים ביציעים הפך לקהל די מגובש. גם סמול טוק בין חבר לבין אוהדי מכבי שישבו שורה מתחתיי לא הרגיז אותי כל כך. שמים הכל בצד.
כששיר צדק נכנס במחצית, העידוד לו זכה מהקהל הבאר שבעי היה באמת יוצא דופן. הרוש אמנם שחקן ב"ש, אבל שיר כבר דמות מזוהה מאוד, וכשהוא נכנס כנציג ב"ש בנבחרת, כל אוהד מקומי התגאה במקצת. הרי זה בסופו של דבר כל מה שרצינו, להרגיש שייכים. לא נתתם עד עכשיו – אז תנו כבר להיות חלק.

הנבחרת הצליחה להשתחרר מהלחץ האלבני, ובסופו של דבר גם השער השני הגיע. מאוד התאים שדווקא שחקן ב"ש יכבוש את השער, ודיא השתלב היטב אל תוך התסריט. אם בשער הראשון הצעקות לאחר השער היו מפוזרות, אז הרי שעכשיו כל האצטדיון שאג יחדיו. כבר לא סלוגן מקומי, אלא אגדה ארצית: “This is Terner!”

האופוריה המשיכה עם שירת "אוהוהו" מנעימת הפתיחה של "זגורי אימפריה", וזו מבחינתי הייתה החותמת לכך שהערב הזה הוכתר כהצלחה גדולה, כשבאר שבע הצליחה להטביע חותם על הנבחרת.

השריקה לסיום הגיעה, ניצחון 2-0 שהוא בהחלט משמעותי לקמפיין. כולם יצאו מחוייכים וטובי לב, וביציאה אפילו נפרדנו לשלום מאוהדי מכבי. חבר שקצת נסחף גם איחל להם בהצלחה, קיבל ממני צ'אפחה והתבקש לא להגזים.

היה חשוב לי שהערב הזה יסתיים כך. בעיקר כדי שיידעו ויפנימו שזה לא מעט בזכותינו, בזכות המבצר ובזכות הוייב הבאר שבעי ביציעים.

עכשיו שהדלקנו אתכם על הפנטהאוז שלנו, אתם בהחלט מוזמנים להגיע שוב לבקר. תקפצו לקפה, תגיעו לפלייאוף האומות. רק אל תגזימו וחלילה תהרסו את הספות, או תשחקו לנו את הדשא. מייצגים את המדינה והכל, אבל הנבחרת האמיתית שלנו היא באר שבע.