תסמונת בלומפילד

 המון זמן שלא כתבתי בבלוג הזה, ונדמה היה כאילו כבר לא אכתוב. כדי לשפוך מאות מילים על משחק כדורגל צריך סיפור גדול והמון רגש וקסם באוויר, מה שלא חשבתי שיחזור על עצמו מאז ימי האליפות העליזים. כמו כן, איך אפשר להתעלות רגשית ולהתלהב מההווה, כשהעבר הלא רחוק הציף אותנו במאניה בלתי פוסקת?

מה לא עברנו בשנים האחרונות? אצטדיון ביתי חדש ומרגש, אליפויות היסטוריות, קמפיינים היסטריים באירופה של פסע מליגת האלופות, שיאים שרק התנפצו מדי שבוע ופסגות שלא העזנו לחלום עליהן. כל אלו לצד מאמן הירואי ושחקנים פנומנליים שייכנסו לדפי ההיסטוריה של המועדון, ובטח להגדות שלנו עם נכדינו. מה לא כתבתי על היסטוריית המפגשים שלנו עם מכבי? לפעמים נדמה שהם הטריגר הבלעדי לבלוג הזה ועצם סלע קיומו. החל מהדרבי הגדול על הנמסיס שלנו, המשך בסקירה היסטוריוגרפית של שלל המשחקים הזכורים וכלה בצלקות שמכבי הותירה בנו לאורך השנים, כשאנו בקול ענות חלשה מנסים להחזיר אגרוף רך.

והנה, המשחק אמש הבעיר את הגחלים הלוחשות שבי, ובכולנו בכלל. למה פתאום, אני שואל עצמי? אולי זה בעצם בלומפילד האימתני, שחרך לנו בבשר החי פעם אחר פעם, ויצר פוביה גדולה. זו למעשה תסמונת בלומפילד המוכרת, בה אנחנו מצפים בכיליון עיניים למשחק חשוב וגדול, בשנים האחרונות גם משחק עונה, והנה דקה 10 וכבר 2-0 למכבי, אנחנו ב-10 שחקנים וכל הבלון שנ(ט)יפחנו בחודש האחרון התפוצץ לנו חיש קל. 

אז נכון שב-21.12.15 הסכר נפרץ וזכינו לשים ידינו על העליונה. אותם אליניב מנתץ השלשלאות ותקרות הזכוכית ומליקסון ברגע קסם מיוחד במינו. הפסקנו לעשות במכנסיים במאני טיים, באותו משחק בו גם שער 11 נצבע אדום, והגאווה, ההתרגשות והדמעות נותרו בכל 1300 האדומים שזכו, עד היום.

פוסט הניצחון ב-2015 מעמוד האינסטגרם האישי

אחריו הגיעו גם נצחונות מרגשים לא פחות, ובראשם השער בדקה ה-89, שבניגוד לכיתוב על החולצות, אני בספק אם יש בחורות יפות ממנו...

הנצחונות הללו היו בטרנר ובנתניה, ואני עדיין בספק כמה היינו זוכים לחגוג על מכבי בביתה אילו אירחה בבלומפילד.

מאז החזרה של מכבי לבלומפילד, נדמה כי התסמונת חזרה לסורה: הפסדים, תיקו ואף שער זכות. הסינדרום עצמו חזר על עצמו היטב גם אתמול עם פתיחה מזעזעת שהרגישה כמו פיק ברכיים, פיגור מוקדם ולחץ מכביסיטי מאסיבי מתמשך. הציפיות הנמוכות מבעוד מועד הצדיקו עצמן, התסריט רץ כמתוכנן והאכזבה אפילו לא הייתה גדולה עבורי.

והנה גורדנה מתבגר ומתעקש, אנסה שידע להכריז עוד בחימום שהיום זה היום וחתואל שלא מפסיק לעשות אנה זק לרוני לוי. אולי זה המזל, אולי הניסיון והמסורת שהשתפשפו להם, ואולי גם רוחו של אליניב שתמיד עמד כגלדיאטור מול מכבי (גם כשכבש שלישיה עיקשת בוסרמיל והכריע אותה לבדו) - אבל היה ניחוח אחר באוויר, ולא רק בשל העיכול הקלוקל של מצות ופלאפל ג'ינה.

השמחה אתמול הייתה גדולה וחסרת פרופורציות אל מול המעמד, סה"כ חצי גמר גביע המדינה. ההנחה שלי הייתה שאנחנו שמחים כך כי זו מכבי. ואם לא הבנתם, אחזיר אתכם שוב לפוסטים הקודמים שלי שקיבלתם להם רפרנס למעלה. חגיגות אמיתיות ואושר מזוקק. ומאידך, בתוך תוכי עדיין תהיתי עם עצמי מדוע אנחנו עדיין מוגזמים כל כך, כמו אנדרדוג נצחי, שמסרב לצאת מרגשי הנחיתות שלו וצוהל בכל פעם שעוקץ את גוליית, שהוא כבר אינו אלא פלישתי רך וחלש. 

חצי גמר או בית השואבה?

התהיות נותרו ריקות ממסקנות, עד הפוסט הבוקר של ג'ונאם היקר, ששם את האצבע על מה שהיה ברור אך נסתר מעיניי.

לינק לפוסט

לאחר לכתו של רוני לוי, עם צקצוק התקשורת המתמשך, נדמה כי המוטיבציה ויצר התוכחה עולים על גדותם, גם בקרב השחקנים ולא פחות בקרב האוהדים. הדחיפה בגביע מול מכבי פ"ת והסינרגיה נגד הפועל חיפה המחישו את החיבור והעוצמות. הנה אנחנו, גם בלי המאמנים הטכנוקרטיים והמנוסים מבחוץ, מסתדרים בזכות עצמנו עם מנהיג באר שבעי על הקווים, ועם הרבה לב ונשמה בתוכם.

חג שמח ואדום.

 

סאבלט באדום

למעלה מ-10 שנים שלא הייתי במשחק של נבחרת ישראל. גם אז, כשכבר הגעתי, זה גם היה על הדרך. דרך טובה להעביר את הערב עבור קצין צעיר מב"ש שעייף מנסיעות ב"ש-צריפין וישן אצל אחיו במרכז. חלוץ גנק, אליניב ברדה, עלה אז כמחליף במשחקיו הראשונים בנבחרת, שלשום הוא כבר זכה לטקס פרידה. קצת מאולץ, במיוחד כשאלונה יורדת להעניק את מגן ההוקרה. הרגיש כמו ילד שזוכה להיות אבא של שבת רק כי אמא שלו קנתה את שקיות ההפתעה לילדים.

בשבוע שעבר לא הייתי בטוח אם אגיע או לא. כל סיפור מחירי הכרטיסים לא עודד במיוחד, אבל בשישי כבר גבר החשש שמא אפסיד את המשחק. 30 שנה שהנבחרת לא דרכה בב"ש, והנה היא סופסוף מגיעה להתארח בטרנר החם. רגע שחיכיתי לו לא מעט, רק כדי לראות במידה מסויימת את באר שבע מגיעה (שוב) לקידמת הבמה.
30 שנה! 30 שנה זה המון. ייתכן ווסרמיל הוא סיבה מקלה, אבל תקופה ארוכה כזו לא נתפסת מלבד הזנחה והתעלמות מוחלטת מחבל ארץ שלם. 30 שנה שלא מגיעים לשחק בב"ש, ואם נוסיף לכך את כל תחושות הקיפוח אל מול מרכז הארץ - אין פלא שהנבחרת לא מדגדגת לרוב המוחלט של אוהדי ב"ש. "הנבחרת לא מייצגת אותי", בלטו בעבר חתימות של גולשים בפורום האוהדים הישן (קרייזי רד) וזכור לטובה.

גם אני לא יכול להגדיר עצמי אוהד נבחרת ישראל. המשחקים שלה לא כל כך עניינו אותי. צפיתי, שמחתי ככל ישראל, אבל לא כאוהד אמיתי. תחושות המירמור והסלידה במידה מסויימת לא פעם האפילו על הפטריוטיות הטבעית. הפעם פשוט שמתי הכל בצד, בלעתי את הצפרדע של 115 ש"ח לכרטיס (ועוד לא במושב האישי שלי בטרנר!) והגעתי להשתתף ברגע ההיסטורי הזה. כן, כן - היסטורי. הזדמנות מצויינת לחבר את באר שבע למרכז, להביא את המרכז לבאר שבע, וכל שאר הקלישאות שתבחרו. לא רק עצירה בדרך לאילת, לא נסיעה מאולצת למשחק חוץ, אלא חלק מהמדינה. גם אנחנו על המפה.

התרגשתי. כמו בעל פנטהאוז מפואר שמזמין חברים אליו הביתה לעל האש, השתוקקתי לראות אותם מתלהבים ונהנים.

עם ההגעה למגרש ההתרגשות נמוגה מאוד מהר. אם אני רגיל לראות שיירות אדומות נעות לכיוון המקדש, הפעם היה זה עדר מעט כחלחל, אבל בעיקר צבעוני שהיה נראה די זחוח ולא ממש מתרגש או נלהב. קצת כמו קהל שהתאסף להופעת סטנדאפ. לא מספיק דרוכים, לחוצים או נרגשים כמו האדומים שמתקרבים ביראת קודש אל המבצר.

בעודי מחכה לחברים שיגיעו על מנת לתת להם את הכרטיסים, אני בוחן את העוברים ושבים, מנסה לנחש איזו קבוצה הם אוהדים בארץ, מאין הגיעו וכמה באמת הם מלווים את הנבחרת (הרי הגיעו עד ב"ש). אט אט אני גם מרגיש מעט מחולל וקנאי לטריטוריה שלי. הזכיר לי את הפעם ההיא שסיבלטתי את הדירה שלי בת"א כשטסתי לחודש. איך אוכל שמישהו יישן לי במיטה או ייזרק על הספה? כך גם מסתייג מהרעיון שכל האנשים הלא קשורים האלו יישבו בהיכל התהילה היקר לנו מכל, וגם לא יעריכו זאת מספיק.

המבט הציני שעטיתי על פניי התחלף מהר לחיוך מאוזן לאוזן כשראיתי אוהדים לבושים אדום. גאים ונרגשים, עם יותר פריטים אדומים מהרגיל, כאילו אומרים: "עם כל הכבוד לנבחרת, אנחנו קודם כל באר שבע!". לא סולידרי במיוחד, אבל חימם מאוד את ליבי.

נכנסנו, התיישבנו, וכבר בטקס ההוקרה לאליניב החשמל היה באוויר. עידוד מקיר לקיר שהצליח לרגש על אף מטען הציניות כלפי הרעיון שריחף קודם לכן.

עם ההמנון שמתי את יצר ההיבדלות בצד. דגל ישראל על הפרק, אי אפשר להמשיך להיות ברוגז. עידוד פושר, אבל אווירה בהחלט חמה ותומכת. נסיונות של חלק מהגוש המעודד לשיר שירי באר שבע נדחו עם שריקות בוז של השאר. לפחות הרעיון להמיר את השיר "ניתן את הכל בשבילך ישראל" צלח J

כשצעקו 10,9,... הרפלקס היה להגיב ב"השתגעתי בגללה", אבל הסתפקנו ב"ישראל מלחמה".

שלב הגישושים ואווירת משחק הידידות חדלו עם השער של חמד. התלהבות, שמחה, תקווה.

הנבחרת הציגה משחק לחימה אמיתי, היציעים דחפו, ואוסף האנשים ביציעים הפך לקהל די מגובש. גם סמול טוק בין חבר לבין אוהדי מכבי שישבו שורה מתחתיי לא הרגיז אותי כל כך. שמים הכל בצד.
כששיר צדק נכנס במחצית, העידוד לו זכה מהקהל הבאר שבעי היה באמת יוצא דופן. הרוש אמנם שחקן ב"ש, אבל שיר כבר דמות מזוהה מאוד, וכשהוא נכנס כנציג ב"ש בנבחרת, כל אוהד מקומי התגאה במקצת. הרי זה בסופו של דבר כל מה שרצינו, להרגיש שייכים. לא נתתם עד עכשיו – אז תנו כבר להיות חלק.

הנבחרת הצליחה להשתחרר מהלחץ האלבני, ובסופו של דבר גם השער השני הגיע. מאוד התאים שדווקא שחקן ב"ש יכבוש את השער, ודיא השתלב היטב אל תוך התסריט. אם בשער הראשון הצעקות לאחר השער היו מפוזרות, אז הרי שעכשיו כל האצטדיון שאג יחדיו. כבר לא סלוגן מקומי, אלא אגדה ארצית: “This is Terner!”

האופוריה המשיכה עם שירת "אוהוהו" מנעימת הפתיחה של "זגורי אימפריה", וזו מבחינתי הייתה החותמת לכך שהערב הזה הוכתר כהצלחה גדולה, כשבאר שבע הצליחה להטביע חותם על הנבחרת.

השריקה לסיום הגיעה, ניצחון 2-0 שהוא בהחלט משמעותי לקמפיין. כולם יצאו מחוייכים וטובי לב, וביציאה אפילו נפרדנו לשלום מאוהדי מכבי. חבר שקצת נסחף גם איחל להם בהצלחה, קיבל ממני צ'אפחה והתבקש לא להגזים.

היה חשוב לי שהערב הזה יסתיים כך. בעיקר כדי שיידעו ויפנימו שזה לא מעט בזכותינו, בזכות המבצר ובזכות הוייב הבאר שבעי ביציעים.

עכשיו שהדלקנו אתכם על הפנטהאוז שלנו, אתם בהחלט מוזמנים להגיע שוב לבקר. תקפצו לקפה, תגיעו לפלייאוף האומות. רק אל תגזימו וחלילה תהרסו את הספות, או תשחקו לנו את הדשא. מייצגים את המדינה והכל, אבל הנבחרת האמיתית שלנו היא באר שבע.

זה שיר פרידה

2.2.02. צהרי שבת חורפית חמימה, ואלו ימיו הראשונים של שער 5 המיתולוגי של וסרמיל.
רק במשחק הבית הקודם (נגד הפועל חיפה) התמקם מועדון האוהדים ביציע הזה לתצוגת העידוד הראשונה שלו (כשעוד יגיעו עשרות אחריה), ולמרות הסינרגיה היפה וניצחון 3-1, הגוש המעודד לא בדיוק ליקק דבש באותה שבת.
הפועל ב"ש אירחה את מכבי נתניה למשחק אמצע טבלה טיפוסי. התוצאה היא 0-0 במשחק די משמים, כשהנעשה על הדשא הופך די משני אל מול המתרחש ביציע.
אליניב ברדה, לימים קונצנזוס באר שבעי ומועמד פייבוריט לראשות העיר ב-2025, חווה אז עונה לא כל כך מוצלחת ו-2-3 החמצות שלו הספיקו לחלק מאוהדי הקבע של שער 5 (כאלו שהם יותר הטייפקאסט של שער 2 מעורר המחלוקת) כדי לקלל ולשלוח אותו לבית"ר ב"ש. הגוש המעודד רק תודלק להמשיך ולדחוף בשירה חזקה, מה שהוביל לתגרות אלימות בניסיון סתימת פיות המעודדים. שם למעשה הונחה אבן היסוד לויכוח ארוך השנים בין הגזר והמקל - העידוד אל מול הקללות.
מי שנחלץ לעזרתינו באירוע היה אותו אליניב ברדה, שסתם למקללים את הפה עם שער ניצחון דרמטי בתוספת הזמן.

השלט של טומי, שנחנך סמוך לאותו משחק

הבכורה

                   תחילת הדרך בנוער

12.3.99, המחזור ה-21 של הליגה הארצית, כשבדרבי השני בתולדות העיר באר שבע הפועל מארחת את בית"ר.
בדקה ה-87 עולה לשחק מספר 15, הנער יניב ברדה, כשלימים ערוץ הספורט ילמד להגות את שמו.
התוצאה הייתה 1-1, מה שבאותם רגעים הרחיק אותנו לכדי 4 נקודות ממכבי נתניה שבמקום הראשון.
זוכר את עצמי דרוך בשער 5 וכולי תקווה. לא ידעתי הרבה על הנער, אך כבר אז הוא סומן כהבטחה הבאה של המועדון.
ואני, שהייתי ילד נאיבי שעוד העריץ את בניון, תליתי הרבה תקוות במספר 15 המחליף. בניון נמכר לחיפה (רמז לבאות) לאחר הירידה והנה נרקם התסריט המרגש בו עולה היורש שלו, ואולי הוא יבקיע ויחייה את הסיכוי לעלות ליגה בחזרה.

יניב הנער לא הבקיע באותו משחק, והפועל ב"ש לא הצליחה להעפיל לליגה הראשונה.
למעשה, אליניב הצליח לכבוש שער בכורה במדי הבוגרים רק לאחר כמעט שנה, ב-10.3.2000, במשחק חוץ בעכו, כשבאותה עונה העליה הייתה רחוקה הרבה יותר.

השיר הראשוני של אליה, עוד לפני שהתותים נכנסו לתמונה

השנים הראשונות

בשנה העוקבת, 1999/2000, אליניב הבקיע 3 שערים בעונה שתיזכר כעונת השפל בתולדות המועדון, כשסיימה במקום ה-7 בליגה הלאומית (השניה).

עונת הפריצה של אליניב הגיעה ב-2000/2001, עונת העלייה.
הפועל ב"ש של לופא קדוש כבר הייתה מרחק 12 נקודות מבית"ר ב"ש שבמקום ה-1, ונפגשה מולה לעימות חזיתי.
האחות הצעירה החלה לראשונה לקרוא תיגר על הבכורה בעיר, עם התבטאויות אומללות שבחלוף השנים עוד יקברו אותה: "גרתי באורווה, היום אני גר בבית" (יצחק בן עמי ז"ל על שחקנים שחצו את הכביש), "מבחינתי לחזור להפועל ב"ש זה לחזור אחורה" (דודו חפר).
לאחר 1-0 במחצית לבית"ר, שער מקרי של תומר טדסה (חצי עצמי של שמעון ביטון), החזיר את הצבע ללחיים, ומשם צמד בישולים של אליניב לאופיר חיים פתחו את הקאמבק של אותה עונה בדרך לניצחון, ולדהירה משמעותית לליגת העל.

השער האחרון של אליניב באותה עונה כמעט והיה לשער העלייה, כשהעלה ל-1-0 בקרית גת ("ליגת העל קוראת להפועל באר שבע..."), אך במחצית השניה נגיעת יד של אליניב ברחבה הובילה לפנדל, הרחקה של בלאיץ' ולשיוויון 1-1 שנותר עד הסיום.
העלייה נדחתה למחזור האחרון בו אליניב לא שותף בשל צהובים, אבל חבריו דאגו לניצחון מוחץ 5-0 על הפועל ר"ג בדרך לחזרה מרגשת לליגה הראשונה.

אליניב כבש באותה עונה 10 שערים, וכבר עוד לפני סיום העונה החלו הדיבורים על מעבר אפשרי שלו לאחת מקבוצות צמרת ליגת העל.

ברושור מעונת העליה, 2000/2001

בשנה וחצי הראשונות של אליניב עם הפועל ב"ש בליגת העל (2001/2002, מחצית 2002/2003) הוא כבש רק 4 שערים, כשהראשון בהם היה בניצחון 2-1 על מכבי פ"ת באצטדיון באשקלון.

סופרגול לאספנים

המכירה

21.1.03, זהו משחקו האחרון של אליניב ברדה במדי באר שבע בשנות האלפיים.

כשם שבכורתו הייתה בדרבי הראשון של העיר ב"ש מול בית"ר, כך המפגש האחרון בין השתיים אי פעם הפך להיות משחק הפרידה שלו ממועדון האם. המשחק שוחק בצהרי יום שלישי ברייסר המוזנח, במשחק גביע-הטוטו זניח ששוחק לפרוטוקול בלבד, הרחק מעיני הזרקורים או המצלמות.

הגענו למשחק על מנת למחות כנגד השחרור, שבאותם רגעים נראה היה לנו מעט רחוק ולא מספיק ממשי.

בסיום המשחק ניגש אליניב לגדר בפנים נפולות, ואפילו סמי מתיתיהו כבר הפנים: "זהו, הוא נפרד מאיתנו".

המחאה במשחק האחרון של אליניב

היה זה היום האחרון של חלון ההעברות, ובערב עליתי להתראיין ברדיו דרום לויכוח מול ויקו חדד - ילד נאיבי שממאן לקבל את העדפת הכסף על פני שחקני הבית.
ניכר היה שהתרגשתי, אם זה בשל הופעה ראשונה מעל גלי האתר, ואם בשל השחרור עצמו. נואם גדול לא הייתי בזמנו, אך אל דאגה - המחאה שהגיעה בשנים שאחרי השחיזה את האספקט הזה היטב.
ההקלטה הבאה מגיעה מקלטת של חברה לכיתה שהייתה זריזה מספיק.

מאוחר יותר באותו ערב צעדנו כ-50 אוהדים מהאימון בוסרמיל אל ביתו של אלי זינו, שהיה ממוקם אז במבואות וילות מצדה. "אליניב נסיך אדום, נחזיר אותו אל הדרום" שרנו וקפצנו במעגלים.
למחרת הייתה לי מתכונת במחשבים שהחלה ב-12:00 (שאליה לא למדתי, אבל הסתדרתי - אל דאגה).
חלון ההעברות הסתיים ב-13:00 ואני זוכר עצמי מגיש את המתכונת מהר, כיוון שהשעה הייתה כבר 13:15 ואני מיהרתי לרוץ למחשב הקרוב במעבדה כדי להיכנס לאתר וואן ולראות את בשורת האיוב. אליניב ברדה נמכר למכבי חיפה וכך למעשה נפער השבר הסורי-אפריקני בין זינו לבין הגרעין הקשה של האוהדים.

על אימון הביצים והמחאה במשחק מול בית"ר הרחבתי בפוסט הקודם שלי.

במשחק בשבת מול בית"ר, כאקט מחאה על השחרור, החליט מועדון האוהדים דאז בראשות דודו עזריה על השבתת העידוד למשך המחצית הראשונה מול בית"ר בטדי. השביתה לא החזיקה יותר מ-20-30 דקות, הכאב היה גדול וזהו היה הניצחון העצוב ביותר שלי כאוהד.

העלון שהפיץ מועדון האוהדים לקראת המשחק בטדי

ראיון הפרידה מאליניב

דברי הפרידה

כחודש וחצי לאחר מכן, אירחו מכבי חיפה ואליניב ברדה את הפועל ב"ש. על המשחק הרחבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי: "חזרנו מחיפה, עם הפנים בין הידיים".
מעולם לא הרגשתי קטן יותר מאשר באותו משחק. הזלזול באוהדים שלנו בדוחק בכניסה ליציע, ההשפלה שחווינו על כר הדשא והשערים שכבש אליניב והרגישו כמו סכין חדה בבטן. מצד אחד שמחתי עבורו, ואפילו שמחתי לאידו של אלי זינו על כך שמכר אותו, אך עמוק בתוכי הסלטות שלו קרעו אותי לגזרים. מנהג האיפוק לאחר כיבוש מול אקסית עוד לא נכנס לאופנה, וסלטות כאלו היום ייתכן והיו מתירות את דמו של אליניב לשער 2. אם היה רגע שפל מבחינתו - הרי שזה היה זה, גם אם הוא ואנחנו לא הבנו זאת בשעתו. כבשת הרש שלנו שחטה אותנו לעיני כל.

הגלות 

אליניב שיחק 2 וחצי עונות במכבי חיפה, ולאחר מכן 2 עונות בהפועל ת"א. להן עקבו 6 שנים מעבר לים בגנק הבלגית.
בכל התקופה הזו, עקבתי מרחוק אחר ההצלחה. כשהפועל ב"ש דישדשה לה בליגה השניה או הראשונה, המשחקים של אליניב במדים הירוקים/אדומים/כחולים היו גלולה ממתיקה. צופה במשחק ומחכה לרגע שימסרו לאליניב. אם אנחנו לא שם למעלה מצליחים - אז לפחות הוא, כנציגינו בזירה הארצית, מסב גאווה מנחמת.

השיבה הביתה

יוני 2013, קוסקו, פרו. במהלך הטיול שלי לדרום אמריקה חגגתי 27 קייצים, ולכבוד המאורע זכיתי למתנת יומולדת מיוחדת במינה.
הסיכום של אליניב בהפועל ב"ש הותיר אותי נפעם, משפשף עיניים מול עמדת האינטרנט הרעועה של הוסטל "לוצרנה". לא ממש עיכלתי את המתרחש, עד שקיבלתי הודעה משמחת מחבר עם הלינק הבא והבנתי: הבן האובד שב הביתה.
הצפייה באימון הבכורה של אליניב בוסרמיל, עם 2,000 אוהדים משולהבים תלשה לי את הלב ממקומו. איך אני לא שם. מסיבת העיתונאים עם הדברים שנשאו אלונה ואליניב גם יחד הרגישו לי כמו חזון אחרית הימים.
אני כנראה נשמע לכם מוגזם, אבל אי אפשר להתווכח עם רגשותיו של אדם. לא, הוא לא הגדול שבחלוצים, ולא השחקן הכי מוכשר שדרך פה, אבל סגירת המעגל הזו סימלה את חידוש התקוות הגנוזות שלנו משחר אהדתינו.
שחקן מוביל בקנה מידה לאומי שהוא גם סמל בלתי-מעורער עבור המועדון. שני אלו יחד בישרו תפנית בפניו של המועדון, ודי היה לנו בשינוי החשיבה הזה בכדי לקנות את כל עולמינו.

הרמת הראש

אחרי שהפסטיבל הסתיים, תוך זמן קצר הפנמתי שהטוב עוד לפנינו.
בשנתיים האחרונות של וסרמיל לא הגענו לטופ, אבל זכינו לאוסף רגעים מרגשים שייחקקו בזכרוני שנים ארוכות.
על לא מעט רגעים אלו אחראי אליניב. החל משער הבכורה מול הפועל ת"א בקדנציה המחודשת שלו, הטיל ששיגר לחיבורים של מכבי ת"א בניצחון 3-2 ועד הצמדים מול סכנין וקרית שמונה, כשאחד השערים הוא ככל הנראה היפה ביותר שנכבש על ידו. בשנתיים אלו אליניב כבש 15 שערים והוסיף 8 בישולים.

הבומבה של אליניב לחיבורים, 2-1 מול ק"ש

מעל כל אלו תיזכר תצוגת השיא ההירואית של אליניב מול מכבי ת"א במחזור ה-3 בעונת 2014/2015, 29.9.14.

נצחונות מול מכבי תמיד היו חשובים לנו כאוהדי ב"ש, ולי במיוחד, כפי שהגדלתי לתאר באחד הפוסטים הקודמים שלי: "הדרבי הגדול".
לא כל השחקנים חלקו עימנו תחושה זאת, בטח לא בשנים האלו. אבל אליניב ידע וחש זאת היטב. באר שבעי.

כבר בפתיחה הוא השכיל לעשות למכבי את מה שהם תמיד עשו לנו - שער מהיר שטרף את כל הקלפים.

השיוויון של זהבי בפנדל החזיק עד לדקה ה-85, כשאליניב הבקיע, קפץ מעל שלטי הפרסום והשתולל בדרכו לשער 6.

לא עברו 2 דקות ומכבי עשתה לנו זאת שוב - שיוויון משער של טל בן חיים. זה כבר גרם לי לשבור את הכסא.

התסכול האינסופי הזה בו אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להגיע לנקודה מסויימת - ואז בועטים בדלי.

ואז הגיע ברדה.

לא עברה דקה מהשער של מכבי, והוא כבר נעץ את השלישי שלו ברשת של מכבי, עומד לבדו כגלדיאטור מול המפלצת הצהובה.
כאילו אמר "מספיק, אני לא מוכן", ולא נתן להגנה השלומיאלית שלנו ולמנטליות הכושלת להחזיר אותנו אחורה. "אני אקח הכל עליי".

"בואי, הכל עליי"

העיתון ששמרתי למזכרת מאותו משחק

באותה עונה הפסדנו במאבק האליפות למכבי, אבל המשחק ההוא היה אחד המרגשים שלי כאוהד, והגדול ביותר של אליניב כשחקן.
לתקציר המשחק

בסיום העונה נפרדנו גם מוסרמיל, ואליניב עלה ליציע לציין יחד איתנו את הפרידה משער 5.
כמות האהבה שהוא קיבל הייתה כל כך אסטרונומית, שהרגשתי רע עבור שאר השחקנים שנותרו על הדשא בהתעלמות כמעט מוחלטת.

אולטרה

הפיסגה

2015/2016, העונה הראשונה של "טרנר" הייתה הגדולה מכולם. אחוזי הצלחה פסיכיים שהצליחו לגבור על המכונה האימתנית של מכבי זהבי ת"א.
אליניב עצמו הגיע גם לשיא האישי שלו, עם 14 כיבושים. 2 מהם היו לחשובים ביותר באותה עונה, ואולי בכלל.

21.12.15 - הפועל ב"ש מתארחת בבלומפילד ואליניב עושה זאת שוב עם שער מוקדם, ומכניס אצבע לעין הצהובה של אוהדי מכבי. בעוד רימון עשן אדום מתפזר לו בלב שער 11, אות לתחבולת האולטראס האדומים, אליניב בזינוק דג משתחל בתוך הרחבה לכבוש מבישול של מליקסון.
1-0, זו רק הדקה ה-3, אבל לגול ההוא הייתה משמעות אדירה. גם אליניב הבין זאת, והדקה המוקדמת לא מנעה ממנו לפתוח בריצת אמוק כשהוא משתולל בתנועת שבשבת, כזו שהזכירה את השער הנוסטלגי שלו בקרית גת.
אחרי שנים של מפלות בבלומפילד, המשחק מסתיים ב-2-1 במשחק שסימל יותר מכל את המהפך שחוללנו.
רגע מיוחד מאוד עבורי כבאר שבעי שמתגורר בת"א, כשסופסוף זכיתי לחזור הביתה בקו 10 עם חזה נפוח אל מול עשרות צהובים רוטנים. לחלוחית בעיניי ותחושת גאולה בתוכי, מגלידה את כל הפצעים מהשנים הארורות.

9.5.16 - הפועל ב"ש מארחת את בית"ר י-ם, כשהפער ממכבי השניה הוא 3 נקודות. התוצאה היא 0-0, כאשר אנו שומעים כי מכבי ביתרון של רעננה. נדמה כי האליפות ההיסטורית עלולה לחמוק, וטרנר כולו בהתמוטטות עצבים. בדקה ה-56 עולה למגרש אליניב ברדה.

55:55, טוניסאי אמיתי

22 דקות לאחר מכן, בתוך גל השמועות כי מכבי ספגה, אליניב מבקיע שער היסטורי - שער אליפות.
הפורקן שחשתי היה גדול. הדמעות האחרונות שזלגו לי בכדורגל היו בדיוק 18 שנה קודם לכן, במשחק הירידה המפורסם.
כאן אליניב סגר מעגל והגשים לי את כל מה שאי פעם העזתי לחלום עליו כאוהד.
בסיום המשחק הוא ניגש ליציע הדרומי להוקרת תודה מרגשת שסחטה ממני עוד דמעה.

פעם נסיך, היום מלך. לב אדום

הפועל ב"ש אכן זכתה באליפות, ואליניב ברדה נבחר לשחקן העונה.

אני לא בטוח שמבחינה מקצועית הוא התקרב למה שערן זהבי עשה עם 35 כיבושים, אבל סגירת המעגל הזו והגשמת החזון, לא יכלו שלא להאפיל על מכונת השערים הצהובה.

טרנר כולו נרגש לנוכח האליפות, ואליניב ברדה מקבל עידוד מקיר לקיר כשהוא עולה להניף את התואר של מנהלת הליגה.

גם אם הייתי מתבקש לכתוב את התסריט לרגע הזה, לא הייתי עושה זאת טוב כך.

מניף את תואר שחקן העונה

ב-2016/2017 אליניב עבר לנגן כינור שני למליקסון, בוזגלו ווואקמה.

הוא לא בלט במיוחד, אך תרם את שלו עם 5 כיבושים, כשידע להתעלות על עצמו, כשאחרים לא הצליחו.
הצמד מול אשקלון שסידר מהפך מסמל את אליניב היטב עם התמדה, נחישות וכוח רצון בלתי רגיל.

במשחק האליפות בעונה זו, הוא פיספס הזדמנות להבקיע שער אליפות נוסף, כשהחמיץ מול ראיקוביץ', אך למזלו אוגו היה שם כדי לתקן.
ואני? אני לפעמים עדיין מתמוגג מעצם המחשבה אילו היה זה אליניב לכבוש שם את שער הניצחון, כדי לחגוג אליפות על מכבי בביתה.

שירת הברבור

2017/2018 היא העונה האחרונה של אליניב כשחקן, כשבמהלכה גם חצה את הקווים לעמדת עוזר המאמן.
הוא בקושי שיחק ולא כבש, אבל כנראה שתרם את חלקו מאחורי הקלעים.
תמצית ומהות העניין הגיעה בטדי, כשדאג לגעור בשחקנים במחצית המשחק, כדי להבהיר להם שהם ינצחו את המשחק הזה. והם ניצחו, בדרך להבטחת אליפות נוספת ולמעשה קביעת השושלת הבאר שבעית בכדורגל הישראלי.
החזון של אליניב, שדיבר על מענק אליפות כשהגיע, הושלם.

העונה הזו תיזכר מבחינתו בעיקר בשל הכדור שספג לחזהו, כשרק מכת חשמל רביעית החזירה אותו להכרה.
נותר רק לתהות איך הסטטיסטיקה חרגה ממנהגה דווקא במקרה שלו, ואיך האמבולנס שהושיע היה בצומת להבים דווקא באותן דקות. הטרגדיה שיכלה להתרחש הייתה גדולה מנשוא.

אליניב פורש בעל כורחו, אבל אין לו או לנו שום סיבה להיעצב. הוא חזר והשלים את המלאכה, זכה לתהילת עולם כמו שלא חלם עליה, ובדרך שימח וריגש עשרות אלפי לבבות.
במידה מסויימת - אולי עדיף כך, ומעז יצא מתוק. אליניב השחקן רצה תמיד עוד ועוד, ולא היה פורש מרצון גם עוד שנתיים.
למרות שאני בטוח שיש לו עדיין מה לתת על הדשא - מוטב שייזכר בשיאו, לפני שהמלעיזים יכתימו את הסדין הלבן שהוא.

סמל

כשבאתי לתאר את הקריירה של אליניב, תיארתי למעשה גם את התגלגלות המועדון של הפועל ב"ש, ובו בזמן את התקופות שחוויתי כאוהד לצד הקבוצה.
מצאתי את עצמי נשאב עוד ועוד למידע הטכני והזכרונות, מנסה להימנע מהתייחסות לאדם עצמו ולעצם הפרישה.
קשה לסכם ולתאר במילים רגשות כל כך עמוקים שלנו כאוהדים לשחקן כזה, כי כל תיאור/סיכום/סופרלטיב רק ירגיש עלוב וסתמי אל מול המציאות עצמה.

"אליניב ברדה הוא הפועל ב"ש", אומרת אלונה לאורך השנים האחרונות, וחזרה על כך שוב בראיון האליפות שלה בערוץ הספורט. והיא פשוט צודקת. המילה הכי קלישאתית, נדושה, שחוקה ושגורה בפי כולם היא "סמל". והמילה הזו, פשוטה ככל שתהיה, ומובנת מאליו ככל שתילקח - היא זו שמייצגת יותר מכל.

מעבר להיותו סמל למועדון, אליניב ברדה גם מסמל את הפועל ב"ש. הוא לא שופע כישרון מטורף או פוטנציאל אדיר, אבל הוא ניחן בהקרבה בלתי רגילה, לחימה בלתי מתפשרת, תחושת זהות אמיתית ונחישות שמכפרת על כל חיסרון מולד.
כל אלו בעיקר נובעים מכך שהוא קודם כל בנאדם. ישנה התמונה המפורסמת שלו קושר שרוכים לאחד מילדי מחלקת הנוער. תמונה נוספת שצדו עיניי לאחרונה היא מהמשחק האחרון בנתניה, לאחר הניצחון 5-1.
כל האוהדים קוראים בשמו להצטרף לחגיגות, והוא עסוק בלנחם את ערן לוי, שנראה היה מתוסכל במיוחד מהתבוסה, ומהגידופים המסורתיים מהקהל.

אם תסתכלו היטב, אפשר לראות הילה סביבו

קודם כל בנאדם

אליניב ברדה לא היה משמעותי למועדון כשחקן בעת מכירתו, וגם לא בעת פרישתו. אבל הוא סימל ומסמל את כל מה שאנו האוהדים רוצים לקבוצתינו.
השחרור שלו סימל את הויתור על כך. ויתור על שאיפות, לחימה, אמונה וחיבור לקהל.
אותם אוהדים שלא האמינו בו בתחילת דרכו (ע"ע פסקת פתיחה) הם אותם אוהדים שלא האמינו בבאר שבע עצמה ובמסוגלות שלה להגיע לשיאים. ובדיוק לשם כך שב אליניב - להזכיר להם ולכולנו שזה אפשרי.

בסוף ינואר 2003, בשבוע שלאחר מכירתו למכבי חיפה, ניגשתי לחנות האוהדים בקניון הנגב, ורכשתי את תמונת השחקן שלו. "אבל הוא כבר עבר, זהו, בשביל מה לך", זרק לי המוכר. "הוא עוד יחזור יום אחד", עניתי בנאיביות שרק בגיל 16 יכלתי עוד לשאת. לתמונה ההיא קניתי מעמד מ"פוטו מיקי מבט", כשגם שם זכיתי לגיחוכים כשניסיתי להדגים מה גודל התמונה שתיכנס. "עזוב אותך ילד, אל תיקח קשה - היום זה כבר לא מה שהיה פעם, היום רק הכסף מדבר".
את התמונה ההיא הנחתי על הספריה בחדרי, והיא נשארה שם בבית ההורים בב"ש עד רגע זה.

אתמול בלילה זכיתי לסגור את המעגל ה-17 בערך, ולחגוג אליפות שלישית ברצף כשאני עומד לצד אותם אנשים שנאבקו כנגד המכירה שלו ולאחר המכירה שלו - כדי להביא ימים טובים יותר. שסופסוף הגיעו.
ורגע השיא בערב היה כמובן הסטנדינג אוביישן לאותו בחור צעיר מהתמונה בספריה.

אז תודה אליה.

תודה שחזרת, והוכחת לי ולכולנו שהמשחק הזה הוא לא רק סביב הכסף.
תודה שגרמת לנו להאמין לאחר שכבר ויתרנו.
תודה שעזרת להגשים את כל מה שלא העזתי לחלום עליו כאוהד.
תודה.

וכל מה שנותר הוא לסכם במילות השיר, כי כנראה שידענו זאת כבר אז:

"אתה תמיד תהיה מספר 1, אנחנו אוהבים אותך לעד"

עת להרוג

בשנים האחרונות נוח להפועל ב"ש מול בית"ר ירושלים. ההפסד האחרון שלה בליגה לבית"ר הוא לפני כמעט 5 שנים, ב-13.4.14, בעיצומם של מאבקי הירידה. מאז הסתיימו המשחקים בין הקבוצות ב-11 נצחונות אדומים (!) ו-5 תוצאות תיקו. סטטיסטיקה די מרשימה שמצליחה להשכיח השפלות לא מעטות שספגה באר שבע מקבוצת המנורה.
לפני שאגולל פה ממבחר הכוויות שצרבה בית"ר בבשרי, אתחיל דווקא בזיכרון מתוק-חמוץ מלפני 15 שנה, באחד המשחקים היותר טעונים שלי כאוהד.

26.1.03 - עונת 2002/3, מחזור 17, בית"ר ירושלים - הפועל ב"ש 4-1

לאחר חצי עונה מאוד מוצלחת שמיקמה את הפועל ב"ש בתמונת הצמרת (ואף האליפות), סוף חלון ההעברות מביא עימו שבוע סוער לבאר שבע כשעל הפרק מכירתו של אליניב ברדה, אז שחקן בית צעיר ומוכשר, בעונה לא הכי מוצלחת, אך עדיין שחקן אהוב שעם שחרורו הפך לסמל המחאה והמאבק בבעלים דאז אלי זינו.

ביום האחרון של חלון ההעברות, אני זוכר עצמי עולה להתראיין ברדיו דרום לויכוח מול ויקו חדד - ילד נאיבי שממאן לקבל את העדפת הכסף על פני לב המועדון שהחזיק אותנו האוהדים כל כך.
מאוחר יותר באותו ערב צעדנו כ-50 אוהדים מהאימון בוסרמיל אל ביתו של אלי זינו, שהיה ממוקם אז במבואות וילות מצדה. "אליניב נסיך אדום" שרנו וקפצנו במעגלים.
למחרת הייתה לי מתכונת במחשבים שהחלה ב-12:00 (שאליה לא למדתי, אבל הסתדרתי - אל דאגה).
חלון ההעברות הסתיים ב-13:00 ואני זוכר עצמי מגיש את המתכונת מהר, כיוון שהשעה הייתה כבר 13:15 ואני מיהרתי לרוץ למחשב הקרוב במעבדה כדי להיכנס לאתר וואן ולראות את בשורת האיוב. אליניב ברדה נמכר למכבי חיפה וכך למעשה נפער השבר הסורי-אפריקני בין זינו לבין הגרעין הקשה של האוהדים.

באימון הקבוצה למחרת, לפני המשחק מול בית"ר, התמקמנו כ-50 אוהדים מעל מנהרת השחקנים, בטריבונת הנכים המאולתרת, וקראנו קריאות מחאה כנגד השחרור, שרובן מכוונות אל לופא קדוש ז"ל, שנתן יד למהלך המכירה.
האימון ההוא ייזכר לעד כאימון הביצים, בו זרקו חלק מהאוהדים ביצים לעבר המאמן במחאה על המכירה. האימון ההוא כלל כמה רגעים שנחרטו בזכרוני כמו המבט הנדהם של לופא ז"ל נעצר במקום כשביצה מתנפצת מטר מרגליו, השיר "לופא, אין לך ביצים, בגלל זה זרקנו עליך קרטון ביצים" (...) וביציאה מהאצטדיון את אותו לופא מצביע על צחי הרשקוביץ האוהד המסור כעל אחד האוהדים שהשליך עליו ביצים, והוא נעצר ע"י השוטרים כדי להעביר את הלילה במעצר.
אזכור גם אזכור את חיים לוי ז"ל באותו האימון, אוהד שתמיד היה שוחר שלום וכזה שאהב בעיקר לעודד הקבוצה ולא מעבר, אבל באותו אימון הוא היה נסער ובלט כי כאב לו במיוחד.

נעבור למשחק?
כאקט מחאה על השחרור, החליט מועדון האוהדים דאז בראשות דודו עזריה על השבתת העידוד למשך המחצית הראשונה מול בית"ר בטדי. הדעות היו חלוקות, והשביתה נשברה איכשהו במהלך המחצית הראשונה, כשאיציק זוהר מעלה את בית"ר י-ם ל-1-0, והרבה אוהדים הטילו האשמה בשער על שביתת העידוד.

שלטי המחאה בטדי

המחצית השניה כבר תיכנס לפנתיאון הבאר שבעי, וגם לזה של אופיר חיים.
אופיר כבש שלושה שערים, כשכל שער שלו מקפיץ אותי לשמיים, אך בו בעת צובט לי מפאת שכחת המחאה של האוהדים, והנה התחושה של "אפשר להמשיך הלאה, לא קרה כלום". אפשר להוסיף לתחושות הקשות גם את האוהד כפיר, שהיה בחור גדול אז, ובכל שער הקפיד לחבק ולמחוץ אותי עד אובדן חמצן. בשער השלישי כבר ברחתי 2 שורות מעלה.
רמיק יז'רסקי חתם את התוצאה כשהוא חוגג ונתלה על המשקוף כמו קופיף. 4-1 היסטורי לב"ש.

תקציר המשחק ההיסטורי

חגיגות האוהדים בטדי לאחר שער היתרון, 2-1. קרדיט: חביב אלבז

המשחק עצמו אמנם הסתיים בניצחון הירואי, אך כפי שהגדיר דודו עזריה אז: "ניצחנו בקרב, אך הפסדנו במלחמה".

דודו הגיש אז את התפטרותו ממועדון האוהדים, והפועל ב"ש מאז אותו משחק הפסידה לא מעט וסיימה את העונה במקום ה-5.

כוויות צורבות

לצד הניצחון הגדול לעיל, וגם ניצחון 4-0 בגארבג' טיים של 2015, נחת זרועה של בית"ר ידע להכות בנו היטב, ובלי רחמים. 

1. עונת 1997/8, מחזור 6, בית"ר ירושלים - הפועל ב"ש 2-7

לאחר מחצית מאופסת בטדי, סטפן שאלוי כבש רביעיה תוך 35 דקות ואבוקסיס הוסיף אחד. גוסייב ובניון צימקו, אך בית"ר של אז לא ידעה מנוח וגם בדקות האחרונות הוסיפה עוד 2 מסמרים לארון. 

המשחק נערך במהלך שבועיים שייזכרו כשחורים ביותר של הפועל ב"ש ושאול סמדג'ה, שהוציא מרשתו לא פחות מ-26 כדורים תוך שבועיים (הפסד זה בנוסף להפסדים 4-1 ו-10-0 לרודה, 5-4 להפועל חיפה).

תקציר ה-7-2

2. עונת 1997/8, מחזור 21, הפועל ב"ש - בית"ר י-ם 5-2

הפועל ב"ש של הסיבוב השני באותה עונה הייתה תחת אליהו עופר ופסיכולוג נוסף שדימה את השחקנים ללהקת אווזים. בפועל התוצאות היו טובות בהרבה, וגם תחילת המשחק הזה בישרה טובות כשכבר בדקה ה-1 ב"ש עלתה ליתרון מכדור רוחב של דיקוסטנצו שפגע בשחקן בית"ר, הטעה את קורנפיין ואף פצע אותו. בדקה ה-19 בית"ר נשארה ב10 שחקנים אחרי שאבוקסיס (מי אם לא?) בעט בבניון באגרסיביות. המחצית הסתיימה עם 2-0 של דודו חפר, כשהאוהדים שלנו בעננים, ולא יודעים מה מצפה להם...

המחצית השניה הייתה תצוגת תכלית של בית"ר הגדולה. בית"ר עם 10 שחקנים ושוער הנוער דאז (משה גריף) עלתה למחצית השניה בסערה. סביליה עם צמד, ו-3 האישטוואנים שהוסיפו אחד כ"א ביצעו מהפך אדיר.

הפסד מהקשים ומתסכלים שידעתי כאוהד.

תקציר ה-5-2

3. עונת 2004/5, מחזור 6, בית"ר ירושלים - הפועל ב"ש 1-4

בית"ר הבינונית של אלי אוחנה אל מול באר שבע החלשה של אלי גוטמן.

ב-10 שחקנים בית"ר עשתה שמות בהגנת ב"ש, ואבירם ברוכיאן הבקיע שער מחצי מגרש מול מורדי שוורץ האומלל.

4-1 שבישר רבות על הירידה השלישית בתולדותיה של הפועל ב"ש.

תקציר ה-4-1

4. עונת 2010/2011, מחזור 4, בית"ר ירושלים - הפועל ב"ש 1-5

הפועל ב"ש של אותם ימים הייתה אוסף שחקנים חסרי מחוייבות, וכך נראה גם המשחק הזה.

בית"ר ירושלים הפושרת של אורי מלמיליאן הרשיתה חמישיה מול הגנה פתטית של באר שבע.

משחק שזכור לי בעיקר כי לא יכלתי לשאת יותר את מופע הליצנות, ואני שמעולם לא יצאתי לפני שריקת הסיום, בחרתי לעזוב את האצטדיון כך שאת שאגות השמחה של החמישי שמעתי כבר מבחוץ.

אחד הרגעים המבישים ביותר שלי כאוהד, בעיקר לנוכח חוסר האכפתיות של השחקנים.

תקציר ה-5-1

קילר אינסטינקט

מקבץ הנצחונות של בית"ר הובא הנה לא כדי לזרות מלח על פצעיכם האוהדים, אלא כדי להראות במידת מה את ההבדל בינינו לבין בית"ר. בית"ר ירושלים ידעה תמיד להכות בברזל ולא לרחם. לנצח ללא מצפון ולהכות ביריבה ללא דופי.

היא ידעה לעשות זאת תמיד - ובעיקר העונה. 

ואילו אנחנו, בדיוק כמו 2 המשחקים מולם: הורגים טורקי - ונחים. עולים ליתרון - ומרפים.

2 תוצאות התיקו העונה מול בית"ר (ובמיוחד הראשונה) היו משחקים שהיה עלינו להכריע. על ה-2-2 בטדי אין מה להכביר, והרי שמול 10 שחקנים עם אינספור הזדמנויות, שהר היה צריך לשפר מעמדו בטבלת מלך השערים ולהוביל אותנו לניצחון משכנע. גם בתיקו בטרנר, ביתרון 1-0, היו לנו מספיק מצבים כדי לגמור את המשחק ולא לתת לאריה של בית"ר להתעורר ולשאוג. כשהוא כבר קם - הוא גם יכל לגבור עלינו.

והפעם? עם כל הכבוד לבית"ר האטרקטיבית ולתחת של בב"ז - הפועל ב"ש, בטח בטרנר, היא קבוצה חזקה יותר.

ההגנה, המשמעת הטקטית והנעת הכדור עולים על אלו של בית"ר וצריכים להכריע את ההתמודדות.

הפעם צריך לשים את כל הנאיביות והרפיון בצד, לא לתת כבוד ליריבה ולנצל את שכרון החושים שלה על מנת לחסל את המשחק.

כמו שאומר השיר (וגם השלט) - "הכל תלוי רק בנו".

"הכל תלוי רק בנו"

חג שמח ואדום שיהיה לכולנו.

לא מתבייש לבכות

בכי. בכי אמיתי וכואב. זה מה שליווה אותי בדקות האחרונות של המשחק, אפילו עוד לפני שריקת הסיום או ההחמצה של וואקמה (או ההצלה של הנדאנוביץ').

כבר שבוע שאני מתעלם ומדחיק את המשמעות של המשחק שנערך הערב. אולי כי זה היה קצת גדול עליי, ובכלל קצת גדול עלינו.
הפועל ב"ש הקטנה, שליוויתי אותה למגרשים הכי מוזנחים ואפורים ברמה"ש ולוד, קרובה לקידמת הבמה העולמית. מאור מליקסון, שהחל לכבוש את ליבי אט אט עוד לפני 7 שנים עם שער בסלאלום אדיר ממחצית המגרש בלוד כשעבר 4 שחקנים, מגיע פסע קל מלעשות זאת ביג טיים. ולא, לא באמת חלמתי על זה. איך אפשר בכלל? זה לא שפוי.

אולי זו גם הסיבה שאת המשחק במאריבור ראיתי מהבית.
מאז סיום המשחק בשבוע שעבר, ועקב ביטול טיסת עבודה השבוע - האופציה לטוס הייתה על הפרק. הייתה, אך התכחשתי לה כמו לעצם המעמד שאליו הגענו. מסרב להתרגש, מסרב להילחץ. כאילו זה לא באמת קורה, ואני בכלל לא מעכל.
באחד מנסיונות ההתפכחות שלי למצב כמעט וסגרתי טיסת בזק. פותח עיתון אתמול בבוקר ורואה את חלוצי האוהדים בכיכר מאריבור - שואל עצמי איך אני לא שם ברגע קריטי שכזה. אז אחרי שכבר מצאנו טיסת הלוך וחברת השכרת רכב מתאימה, כשכבר התקשרתי לסגור את טיסת החזור עם המועדון נגמרו המקומות. לא לקחתי קשה כל כך, גם כי אולי ידעתי שארגון האוהדים ברובו לא יהיה שם. וזו האמת, כפי שכתבתי בפוסטים בעבר - ברגעים החשובים אתה רוצה להיות עם אלו שחלקו איתך את הרגעים העצובים. החוויה מרגשת בגלל האוהדים, לא בגלל השחקנים. ופחות עם אוהדי הטיסות שתפסו לי את המקומות האחרונים (כמובן שרק חלקם..).

מדור הספורט של ידיעות, בוקר יום שני. צביטה שאני לא שם

אז יצאתי הבוקר מהדירה בת"א (כי בית זה רק בבאר שבע), הסתכלתי סביב ותהיתי איך זה שהכל מתנהל כרגיל כאילו מדובר בעוד יום שיגרתי. אף אחד לא יודע איזה יום היסטורי זה יכול להיות?! תקראו לי מגזימן, תלעגו לדרמטיות שלי - אבל רק זר לא יבין כמה ההישג והרגע יכלו להיות עצומים. מטען של 21 שנות אהדה שרובן מלאות כשלונות נמצא על הגב, ואולי ביום אחד אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולהיות הכי גדולים לשם שינוי. לא עוד אנדרדוג או סינדרלה, אלא שם דבר בכדורגל הישראלי והאירופי. 2 אליפויות Back2Back וגביעי שוקו או אלוף אלופים במידה מסויימת מתגמדים אל מול היסטוריה בה נוגעים בשמיים, מנפצים כל תקרת זכוכית אפשרית ומביאים את הטופ העולמי למדבר הצחוח של באר שבע.
לא, אני לא חוטא ביהירות ולא מזלזל באליפויות שחיכיתי להן כל חיי. להיפך. במשך כל השנים אירופה לא עניינה אותי, ושום דבר לא קרץ לי מלבד הצלחת. ועדיין, בשנה האחרונה הצלחתי להפנים מהי משמעות של הגעה למפעל האירופי הנוצץ. לא ההתמודדות מול ברצלונה או ריאל היא זו שמדגדגת לי כמו עצם החותם הרשמי שמגיע עם הישג שכזה. לא עוד מועדון, לא עוד קבוצה. פשוט תו תקן שמכשיר לגאולה מרגשי הנחיתות התמידיים.

במשך היום המשכתי להדחיק ולטבוע בעבודה עד הרגע האחרון. חזרתי הביתה שעה לפני המשחק, עד לרגע בו כבר לא הייתה ברירה אלא להתמודד עם הלחץ ההיסטרי ודפיקות הלב.
אומרים שלא מעריכים דבר עד אשר מאבדים אותו. כך הרגשתי בדיוק כשלודוגורץ עלתה ל-3-0, והבנתי כמה ליגת האלופות היא צעד משמעותי למועדון. כך גם היום, כשמאריבור עלתה ליתרון.
את שאר המשחק העברתי באמונה שלמה בהפי אנד. בחרתי לראות את חצי הכוס המלאה שבשער החובה, את העובדה שמאריבור "עשתה את שלה" ושכעת זה הזמן שלנו. זה הרי מתבקש כל כך, וסיפור הסינדרלה שלנו חייב להיחתם עם שער של אליניב המחליף, כשהוא רץ בתנועת שבשבת ילדותית ושואג כשם שעשה בשערים הגדולים מול בית"ר או מכבי ת"א.

לצערי הסיום הפעם כבר לא כמו בסרטים. כל כך התרגלנו לווינריות ולמזליקי שהשריקה הותירה אותנו המומים. איך זה שאנחנו לא שוב שוברים שיאים?!
נגמרו הפיות והקסמים, וגם מליקסם נשכב על הדשא בוכה בכי תמרורים.
אז לי לא נותר אלא להצטרף אליו, ולהרשות לדמעות לזלוג. בוכה ולא מתנצל, בוכה ולא מתבייש.
העובדה שעברנו המון תלאות לא מחסנת אותנו מפני האכזבה. עצם ההתעלות לא גוזלת מאיתנו את הזכות לשאוף לגבהים. ולא, לא חייבים להסתפק בפרס ניחומים.
כי מי שלא כואב את ההפסדים, לא יידע להעריך את הנצחונות.

נתראה בסמי, לחבק את השחקנים.
"זה החיים שלנו"

מה שרציתי קרה

"ביום שמש יפה,

מסתכל מסביב, ומבין -

מה שרציתי קרה"

זוהי למעשה שורה משיר של עברי לידר שהידהדה בראשי במשך כל השבוע האחרון. עברי אמנם מתאר את יציאתו מהארון, אך אני בעצם מזדהה עם תחושת המימוש הכל-כך גדולה שחוויתי השבוע.

יום שני בערב, רחבת העיריה, חגיגות יום העצמאות בבאר-שבע.
אליעד על הבמה בתצוגת חנופה למכביר לעיר באר-שבע בכלל ולצביקה הדר בפרט. בין שיר לשיר הוא מביך ומספר על השלט "את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי" שהוצג במשחק הפתיחה בטרנר (מה שקרה בטדי למעשה), ועל כך שזכה לחנוך את האצטדיון שלנו.
אחריו עולה להופיע עמיר בניון, אמנם אחד הזמרים האהובים עליי, אך פרפורמר גרוע ובעל רפרטואר שירים שמתלבש בול - על יום הזיכרון.
ועדיין, שום דבר לא יכל לפגום בתחושת השלמות שחוויתי. גופי היה באותה רחבה, אך ראשי נשאר עדיין בנתניה ובחגיגות במרכז הצעירים.
הייתי פשוט מלא שלווה, נחת וסיפוק, שהם פועל יוצא של סגירת מעגל.
הזכרונות מאותה רחבה לקחו אותי קצת פחות מ-10 שנים אחורה, לתחילתו של אותו מעגל, כשייתכן ואולי זו הייתה הפעם האחרונה בה דרכתי על אותה רחבה.

היכונו לביאת האלונה

קיץ 2007, תקופת מבחנים אחרונה לתואר, ואני מנסה להתרכז בלמידה למערכות הפעלה. הדגש הוא על "מנסה", כיוון שבאותו שבוע התחולל פסטיבל לחצים של העיריה בראשות יעקב טרנר ושל האוהדים אל מול הבעלים הקודם אלי זינו.
אחת ליומיים נדרשנו האוהדים להגיע לעירייה, וגם אני ביניהם הפלתי את העט. פעם זה היה לטובת דיון אישור תקציב מיוחד לתמיכה במועדון (שיועבר למימון רכישת הקבוצה/כיסוי חובות קודמים), ובדרך כלל פשוט הפגנת זעם נוספת כנגד הבעלים.

מפגינים בעיריה

כותרת אופיינית ומתסכלת ליולי 2007

שבוע של רכבת הרים רגשית, כשבערב חוגגים את אישור התקציב וסלילת הדרך למכירה - חוסמים את הצומת המרכזים בשירה ובריקודים, ובבוקר מתעוררים למחלוקת על כספי התמלוגים של מכירת בניון לליברפול (בעיתוי אכזרי). בערב נוסף חוגגים שוב את ההסכמה העקרונית למכירה של חברי ההנהלה, ובבוקר היו"ר מתחרט, עדיין אין חתימה והקונה ובעלה התייאשו ולא מעוניינים לשמוע על באר שבע עוד.

רגע היציאה מדיון אישור תוספת התקציב לכיסוי חובות הרכישה

חגיגות ברחבה וקריאות "אלונה"

רוקדים בצומת 

עד שערב אחד סופסוף הגיע הטלפון המיוחל. "לך תחגוג", בישר לי חבר עיתונאי. "אפשר להרים כוסית".

מרימים כוסית!

אחרי חגיגות ספונטניות של כמה מאות, נותרנו בשקט בשקט עם רדת החשיכה כ-50 אוהדים. עומדים במעגל אל מול דלתי פתח הכניסה, מחכים ומצפים ליציאתה של אותה אישה יקרה שעד אז לא נראו פניה. ממתינים כמו שגם לא המתינו מעולם נטורי קרתא לביאת המשיח.

פותחים את השמפניות 

שופכים גם על ניב כהן, היועץ המשפטי דאז

או אז יוצאת היא, ומתגלה לפנינו אישה יפהפיה, כשאני יכול להישבע שאור קרן מפניה ומחיוכה הנבוך.
קריאות "אלווווונה" רצופות, עמוקות ולא פראיות, מלוות בתנועות השתחוות. כלל לא התביישנו או נבוכנו לעשות זאת על אף שאנחנו לא מכירים את אותה אישה, שבאותם רגעים עוד נקראה בפינו "אלונה ברָקָת" (עד שלמדה לתקן אותנו), והמחווה הרגישה לנו טבעית לחלוטין.
יוצאת ומיד נעטפת במעגל אהבה וחום שלא קיבלה מעולם. מעגל אוהב וחם, אך גם מנומס באופן מופתי ומפתיע, שומר מרחק של מרחב נשימה ושר לה "בשבילך אהובתי", כשהוא חונך אותה במפגן הערצה ראשון מבין מאות לה תזכה בשנים הקרובות.

אני לא בטוח שהיא הבינה לגמרי את המשמעות של החתימה שהעלתה על הכתב שעה קלה לפני כן, אבל אנחנו ידענו היטב.

מתקבלת בפרחים

נכון שהיא קורנת?

מחובת ההיסטוריה עדיין לספר על תפניות בעלילה גם לאחר החתימה הרשמית, סעיפים בחוזה שאיימו לטרפד, כותרות עיתונים מלחיצות ואפשרות לאוטובוס אוהדים לצהלה בתור כוח שכנוע - אבל הסוף היה טוב.

עצמאות אדומה

10 שנים מאוחר יותר, וחגיגות העצמאות בבאר שבע מתגמדות אל מול שמחת האליפות.
צבעי כחול הלבן נזנחים לטובת האדום בקרב חולצות התושבים, וכל דוכן משרבב את האליפות בשלטו לטובת קידום מכירות.
בין ההופעות הפושרות מתנגן לו מיקס שירי אוהדים של הפועל ב"ש, כשהוא מלהיב הרבה יותר מהן, וקבוצות צעירים החלו לרקוד במעגלים כאילו הייתה זו שירת הורה.
הדוכן הכי פופולארי לא היה של הפופקורן וצמר הגפן, וגם לא של התירס או הספריי. דוכן חנות האוהדים הרשמית ניצח מעל כולם, עם עומס מטורף על קופה אחת, שלא עמדה בביקוש לחולצות האליפות.
מעליו, לא רחוק, התנוסס שלט רשמי על בניין העיריה: "יש אליפות X 2 !!!"

גם אני התחדשתי

 תמונת הקאבר החדשה שלי

פחות חזק, יותר מתוק

לא בכיתי משמחה בשער של אוגו. אני לא יכול להשוות את הרגע הזה לפרץ השמחה והדמעות של אשתקד, כאשר ברדה הבקיע את השער הראשון מול בית"ר, כשברקע מכבי מאבדת נקודות והאליפות הראשונה (שלי) הופכת קרובה וממשית מתמיד. זו הייתה אליפות ראשונה וצמודה, אך האליפות הזאת בהחלט מתוקה יותר כפי שמיטיבים להגדיר אנשי המועדון.

למעשה, כל השבוע תהיתי איך אוכל לסכם את המשחק הזה, ואיך אוכל לתאר את החשיבות והסמליות שאני רואה בניצחון כזה על מכבי. למה היה לי כל כך קשה? כי למעשה כתבתי וחפרתי על כך כבר שבועות.
החל מפוסט "ואלו תולדות" שתיאר את המפגשים הנבחרים והזכורים לי מההתמודדויות מול מכבי, מחולקים לאבני דרך בתהליך, שסופו בנטילת ההגמוניה כפי שקיוויתי (וממשיך לקוות).
המשך ב"הדרבי הגדול" שתיאר את היריבות שאני מוצא מול מכבי ובדיוק אותו דחף לבוא ולנצח אותם במשחק עונה אמיתי אל מול כל המדינה.
וכלה ב"על צלקות, נקמה וקנאות" בו סיפרתי על הדחף והכמיהה לנקמה ספורטיבית אמיתית בכל הצלקות שנצרבו בנו.
כל אלו התרכזו והתכנסו לרגע אחד בו הכל התגשם, התתפוצץ והתממש. סלחו לי על קטנות הנפש והאינפנטיליות, אבל אחרי ששמעתי את השירה הזאת מאוהדי מכבי בבלומפילד בכל השנים הקודמות, אין סיפוק גדול יותר מלשיר להם את "תשתחוו, תשתחוו, יא בני זונות".
יחד עם אליפות כל כך משכנעת וגאווה כל כך גדולה, אין ספק שהרגע הזה היה מאושר מכדי שלמוד אכזבות שכמוני יידע להכיל אותו. אני עדיין מעכל. לעיתים במהלך השבוע נזכר באת שקרה, מפנים, מחייך לעצמי ומתחיל לדלג בקפיצות "יש אליפות, אולה אולה אולה או"...

בשנה שעברה לא נכחתי בבאר שבע בחגיגות העצמאות, וזה מעט צבט לי. למזלי, האליפות סידרה לי חגיגות דומות שבוע לאחר מכן, יחד עם כל הזיקוקים שרוביק שמר.
אז אולי זה רק אני, וזו בעצם תוצאה של החגיגות אשתקד, אבל בערב העצמאות חגגתי אני בראשי את האליפות השניה של באר שבע.

אלונה וקוץ בה

2 כתבות שודרו הערב במהדורות המרכזיות של יום שישי. 11 דקות בערוץ 2 ולא פחות מ-16 דקות שלמות בערוץ 10 - וזה לא כולל את הפאנל שאחרי. חשיפה חסרת תקדים למועדון, כשהפוקוס המרכזי הוא כמובן על אלונה ברקת, וגם על ברק בכר.

הכתבה בערוץ 10
הכתבה בערוץ 2

קצת חבל לי להעכיר את הפוסט הציורי וההרמוני, ולהסתכל גם על שמינית הכוס הריקה, אך אולי דווקא בפוסט מפרגן זה - יש את המקום להביע הסתייגות מ-2 תופעות שעולות מן הכתבות.
הראשונה שבהן היא העובדה שהקבוצה והאליפות מצטיירים במידה מסויימת כ"הפרוייקט של אלונה".
נכון, אילולא אלונה, סביר להניח שלא היינו במקום בו אנחנו נמצאים. אולי רוכש אחר היה מגיע, אך לא בטוח שהוא היה משקיע את הכספים או מגיע להישגים המצויינים הללו.
כמו כן, צריך להצדיע לאלונה. לא רק על הכספים שהשקיעה, לא רק על הסבלנות והדבקות במטרה, ולא רק על התרבות הארגונית והסטנדרטים הניהוליים שהנחילה למועדון. צריך גם להצדיע לה על המהלכים המקצועיים שביצעה. בין ההחתמות הפחות מוצלחות ושכר הלימוד ששילמה, היו גם מהלכים מבריקים כמו החזרת אליניב הביתה, החזרת אופיר חיים, החתמות זרים מצויינית ובראש כולם - ההחתמה של ברק בכר. בזמן שכולם הרימו גבה וגם כעסו על העיתוי הבעייתי ערב גמר הגביע ב-2015, היא למעשה הניחה אבן פינה בצמד האליפויות שעליהן חתום בכר.

איפה שמינית הכוס הריקה אתם שואלים? אם כן, אני סבור שבמידה מסויימת האליפות הזו שייכת קודם כל לעיר באר שבע ולמועדון עצמו. העיריה התומכת, האצטדיון החדש שנותן רוח גבית ובעיקר אלפי האוהדים שעוטפים את המועדון בחום ואהבה. הם אלו שמייצרים אטמוספירה חיובית ומחוייבות בקרב שחקנים זרים ורכש, ועוזרים במשיכתם הנה ובהישארותם במועדון. אני מסופק אם פרוייקט כזה היה מצליח במקום אחר, ואולי אני נאיבי - אבל בעיניי כל אלו הם פלטפורמה מרכזית להצלחה בשנים האחרונות, כשאלונה בעצם ממקסמת ומביאה סופסוף לידי ביטוי את הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בעיר ובמועדון שנים רבות.

התופעה השניה, לא חדשה אך מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש, היא פרשיית עזורי וה"חינוך מחדש" לאוהדי הפועל ב"ש.
מאז אותה תקרית אומללה, בה אוהד הקבוצה ירק וקילל כשנסע במקביל אליו בכביש, מוצגת בתקשורת בכל פעם כ"ניסיון להוריד אותו מהכביש" ואיום על חייו, כשבכתבה הערב בערוץ 10 הגדילו לעשות וייחסו זאת ל"מספר אוהדים שרופים" גם יחד.
התקרית מוזכרת השכם וערב כנקודת המפנה של אוהדי הפועל ב"ש והרגע בו התחולל בהם השינוי, כשהגדילו לתאר בערוץ 10 הערב כי כאשר איימה ברקת שתעזוב "הם התחננו ומאז המהפך החינוכי-מנטלי הגדול", ובפניה לאלונה נאמר "חינכת אותם יפה".

צר לי מאוד שבכל פעם שהמקרה הזה מוזכר, מצטייר כי אוהדי הפועל ב"ש היו פראי אדם ביום שלפני, ומרגע שאלונה איימה בעזיבתה הם התחננו על נפשם והחליטו כי מעתה ואילך יהפכו לאוהדים מתורבתים, ולמעשה כל השינוי התדמיתי של האוהדים הוא הודות לאלונה, כאילו חינכה את הילידים.

לא כך הם פני הדברים. השינוי בדפוסי ההתנהגות של האוהדים החל שנים עוד קודם לכן, אי שם ב-2001 עם הקמת חוג האוהדים הראשון, שזכה לכינוי "אוהדי האינטרנט". הוא שכיתת רגליו בוסרמיל משער 6 לשער 2 ולבסוף לשער 5, במטרה לנסות ולהנחיל מסורת חדשה של עידוד ותמיכה בקבוצה, ללא קללות או אנרגיות שליליות. בתהליך של שנים נוצרה תרבות העידוד הזו, וגם אם בשלב מסויים הקהל מאס במאמן וקילל (שלא רק על רקע מקצועי), אין בכך לגרוע מהקרדיט שמגיע לאותם ראשי מועדון אוהדים, ביניהם דודו עזריה, חנן אבוטבול וחיים לוי ז"ל, שהיה מנצח על המקהלה, ובכלל לקהל הבאר שבעי - שהוא רחוק מלהיות שלילי כפי שציירו ומציירים אותו.
אם מישהו חשב שהשינוי נעשה בהינף איום של אלונה אז הוא מעט נאיבי, ואני אגב סבור שאם נגיע לעיתות קשות - גם אז אנו צפויים למחאה פחות סימפטית מחלק מהקהל - בדומה למתחולל בכל מועדון בארץ.

אם כן, למרות שאלונה במידה מסויימת מסתייגת מהצהרות ה"חינוך", היא עדיין מציגה זאת כאילו באותו הרגע הקהל השתנה ו"בחר אחרת" או "עבר מסע ותהליך". טוב תעשה אם תניח לכל שכתובי ההיסטוריה האלו ותימנע מלהציג כך את הדברים, שכן עם כל הכבוד לעשייה הברוכה שלה, אוהדי הפועל ב"ש עומדים בעיקר בזכות עצמם - לטוב ולרע.

על צלקות, נקמה וקנאות

צלקות

"מכבי לא תחגוג לי בבית" הכריז הסאות'סייד, ערב ההגעה של מכבי ת"א לוסרמיל, לפני 3 שנים מינוס 3 ימים.
ניצחון של מכבי יבטיח לה אליפות, וארגון האוהדים הבאר שבעי בכוננות מלחמה על הבית.
על הפרק: פגישות עם הנהלת הקבוצה בנסיונות לדרבן את שיווק המשחק ולהבטיח טבעת אדומה של אוהדים באצטדיון, וחשוב מכך - להקטין את מספר האוהדים הצהובים שיסתננו למשחק. בנוסף - רונדו ברחבי העיר כדי לעורר מודעות למשחק החשוב, ולנסות לדחוף כמה שיותר אוהדים לרכוש כרטיס, רגע לפני שהקצאות הכרטיסים עוברות לידיים צהובות.
איך זה הסתיים? ניסיון פושר עד כדי לא קיים של הנהלת הקבוצה ליחצ"ן את המשחק, הבטחה כי "אוהדים צהובים שיישבו ביציעי באר שבע יורחקו מן האצטדיון", חוסר היענות מספק של הקהל האדום והשורה התחתונה - אלפי אוהדי צהובים צובאים על חומות וסרמיל.
למי זה הפריע? ובכן, לא להרבה. העיר באר שבע הייתה די אדישה למשחק ולאסון הספורטיבי בו מכבי תחגוג אליפות בוסרמיל. זה כבר קרה ב-95', והקבוצה של אלישע לא הרשימה במיוחד - אז העניין סביב הקבוצה די דעך.
אלונה ואסי יצאו ידי חובה (ופחות מכך) וחשבו באופן קר על ההכנסה הכלכלית הצפויה מאצטדיון מלא. בטוחני כי אם היו עומדים באותה סיטואציה היום - היו מבינים את טעותם דאז ומחליטים אחרת.
למה? כי את הכבוד הספורטיבי של המועדון והעיר לא מוכרים בנזיד עדשים. 100K ש"ח לא שווים אפילו את תוספת הכוח שמהווים עוד 2,000 צהובים ביציע, והמשכורת של אוגוסט לבוזגלו לא תשתווה לעוגמת הנפש של גרעין האוהדים הקשה, שגם ככה למוד אכזבות וצלקות.
כמו שאתם כבר יודעים, המשחק הסתיים בניצחון 2-1 של מכבי, צלחת צהובה, חולצות וכובע אליפות ונהר שמפניה שנספג באדמת וסרמיל ההיסטורית.

שמפניות צהובות

צהובים על הגדרות

המשחק בפועל איבד טעם כבר אחרי חצי שעה עם 2-0 של זהבי, אבל כדי להיזכר בכך (ואני זוכר בע"פ משחקים מעונת הגביע ב-97'..) נאלצתי לבדוק בארכיונים. מדוע אתם תוהים? כי לנוכח האטמוספירה באצטדיון, מה שהתרחש על המגרש הפך שולי לנו האוהדים. עשרות/מאות אוהדי מכבי ת"א זלגו מהיציעים האדומים, החליפו צבע חולצות ונהרו אל כר הדשא. במקום להישלח החוצה כמובטח ע"י אסי, הם הועברו ליציעים הצהובים, לא לפני שהם מתגרים באוהדי שער 2, באוהדי שער 5 ולמעשה בבאר שבע כולה, עם תנועות מגונות ושאר ירקות.
המהלך הרתיח את שער 5, ובהנהגת ג'ונאם (המתון בדרך כלל יש לציין) כל הטריבונה ירדה לגדר, מנסה לפרוץ למגרש, מתעמתת עם השוטרים ומתחילה בקריאות מחאה כנגד המועדון.
אבין אם חלקיכם יצקצק בלשונו לנוכח התגובה ה"ילדותית", יש יפרשו. אבל אם ציקצקתם - הרי שלא אהבתם מספיק.

הספורט כולו מונע מאהבה וגאווה, וכשם ששמחת הניצחון יכולה להיות אופורית, כך ביזיון ספורטיבי יכול לגרום לשאט נפש. הרגע ההוא נחקק בזכרונם של רבים, ועד היום חבר שנחשב אוהד מתון לכל דבר יעיד בכל הזדמנות איך רצה לפרוץ לדשא ולפגוע באוהדים הצהובים. גם עבורי הרגע הזה נצרב בזיכרון כשירדנו לגדר והחלו תגרות עם שוטרים וזוכר היטב את הבעיטה בגב שקיבל ג'ונאם משוטר.
בעיקר זוכר את תחושת הבושה והבגידה שהרגשנו כולנו. בגידה בידי המועדון שלנו אנו, ואפילו בידי העיר והאוהדים שלנו - אלו שלא טרחו להגיע למשחק שעבורינו היה חשוב מאוד, ואלו שהגדילו לחטוא ומכרו את מינוייהם בשער 6 לחבריי מהצבא, אוהדי מכבי.
אתם יכולים לכנות אותנו דרמטיים. רק תבטיחו לי שלא תשירו יחד איתנו את "זה החיים שלנו".

למזוכיסטים מביניכם: תקציר המשחק והחגיגות, וידאו מסיום המשחק.

שנה מאוחר יותר היכתה מכבי שוב, בפצע שלא הספיק להגליד, וצרבה בבשר האוהדים האדומים שישייה בגמר גביע.
משחק שכותב שורות אלו הדחיק עמוק עמוק, עד כדי שלא מסוגל לרשום את התוצאה.

נקמה

רצה הגורל והיום יש להפועל ב"ש הזדמנות היסטורית ואולי בלתי חוזרת לחגוג אליפות בביתה של מכבי. נכון, לא מדובר בבלומפילד (וחבל, זה יכל להיות מתוק יותר...) אך זכייה באליפות אל מול עיני אלפי הצהובים שהוציאו לנו עיניים בוסרמיל ב-2014, או לחילופין עקרו לנו קורות ב-95', יכולה לשמש סגירת מעגל, גלגל שמסתובב, קלישאה רנדומלית אחרת או במילה פשוטה אחת: נקמה.
במידה מסויימת זו עשויה להיות אפילו תרפיה לטראומות ספורטיביות רבות, חלקן עתיקות יומין, ולשחרר את הנטל שנסחב על כתפינו שנים רבות.

צלחת אליפות בכל מקרה לא תוענק היום, ככל הנראה בשל בקשה של המועדון להניף את הצלחת רק בטרנר. אם תשאלו אותי, אז חבל, כיוון שאין כמו ספונטניות בחגיגות, שמחה לאיד והכתרה לעיני כל האומה.
אבל - כמו שלא השכילו להבין לפני 3 שנים את המשמעות הספורטיבית של חגיגות יריבה בוסרמיל, כך כנראה גם לא יבינו מהות חגיגה בנתניה.

קנאות

רק 1400 אדומים יזכו להגיע למעמד הנכסף היום, להוציא מסתננים ליציעים הצהובים.
להבדיל משנה שעברה, הרגע המתוק עשוי להיחלק בעיקר עם גרעין האוהדים הקשה (500 מנויי חוץ) ואוהדים מסורים רבים שבוודאי מצאו דרכם בין הגרלות לשטרות אל המשחק.
צר לי, אבל אני הולך לומר משהו שיכעיס חלק מכם - אני שמח. שמח שלהזדמנות הנכספת הזו יגיעו בעיקר יחידי הסגולה שמלווים את המועדון שנים ארוכות וקשות, וליבי ליבי עם אלו שעשו זאת וידם אינה משגת בכרטיס למשחק.
למה אני שמח? ראשית כי זו (שוב) מעין נקמה סימבולית, באלו שלא ידעו לתת כתף ולהגיע לוסרמיל בעת הצורך.
ובעיקר כי אני קנאי. קנאי לקבוצה שלי.

כמו באהבה אמיתית, כך רגעים עילאיים, מתוקים וטהורים תרצה לחוות בפורום מצומצם, יחד עם אלו שהיו שם כל הזמן ומבינים איזו כברת דרך עברת כדי להגיע לרגע הזה.
זה מזכיר לי איך בחגיגות האליפות הייתי עם חברים מבית, אך דיגדג לי וחיפשתי בין ההמון דווקא את החברים לאהדת הקבוצה שעימם חלקתי נסיעות למגרשים שכוחי אל בתקופות אפלות, ואותם התרגשתי מאוד לחבק.

במידה מסויימת, ככל שהיינו גרעין קטן יותר, כך אהבנו יותר, ותחושת השייכות והקירבה התעצמה. וככל שהמצב היה קשה יותר - כך האהבה גברה.
"את יודעת כמה רע עושה לי טוב" (יהודה פוליקר) נהג לצטט דודו עזריה בטוריו באתר האוהדים לא פעם. המשפט הזה הידהד בי בכל הפסד.
בנסיעה מלונדון למשחק ב"סיינט מארי", עוד לפני ההעפלה, האזנתי לרחשי הספסל האחורי באוטובוס, שם החלה רולטת ההימורים על השלב הבא: "תן לי משחק ברוסיה, בשיא הקור, שנהיה שם 50 אוהדים, נפסיד 4-0 ונשיר בגשם". מזוכיזם לשמו, כזה שקנאי לאהבתו גם במחיר של הפסד.

כמו בני-זוג רבים שאינם רוצים חופה המונית, כך גם אנחנו מעדיפים אותה קטנה ואינטימית.
אבל אל דאגה, אנחנו עדיין נשלח הזמנה למסיבה הגדולה בטרנר.

מצחצחי הנעליים

8000 אדומים. זו הייתה התחזית להערב במושבה. מספר חסר תקדים, שעד לפני שנתיים היה נחשב כמות מכובדת אפילו למשחק בית.
מספר כזה לא נראה במשחק חוץ של הפועל ב"ש בליגה מאז 25.5.01. אז היה זה משחק העלייה מול הפועל ר"ג, כשגם אז 8,000 נלהבים הגיחו לר"ג כדי להיבלע באצטדיון הלאומי בצהרי שישי שמשיים.

אוהדים בעליה. תמונה שהפכה בזמנו גם לפרומו ערוץ הספורט לליגת העל

לכמות הזו יש גם צדדים פחות חיוביים. אחרי שכבר נכוויתי בפקקים היסטריים בכניסה לחניית המושבה או בתורים איומים בקופות - כבר שקלתי נסיעה לרכבת קרובה ומשם לקרית אריה. בפועל, הדחף למשחק די הכריע. כבר מ-17:00 אני מרפרש את הווייז, ורואה שהשד דווקא לא כל כך נורא. אז באתי פשוט עם הרכב, מקדים בהגזמה (או לפחות כך חשבתי) ומגיע שעה וחצי לפני המשחק לצומת אם המושבות. "נאכל משהו טוב לפני" חשבתי לעצמי, לא לפני שקיבלתי ברקס בכניסה לשפירא כיוון ש"אין אחי, אין מקום, אי אפשר להזמין". גם הקפיצה למסעדה מהצד השני מלווה בהמחשת ההמון כשתור של עשרות אוהדים צובא על הגריל. אמנם יש לי יותר משעה עד למשחק, אבל קצת קשה לקחת צ'אנסים ואני נאלץ להסתפק בביגלה מעופש, רגע לפני שגם אלו אוזלים.
ואז? אז נזכר בעוד צד פחות חיובי של כל פסטיבל - תמיד זה נגמר בחוסר מזל.
בעודי גומע את המטרים האחרונים עד לכניסה, אני מבחין בנחילים ארוכים אדומים מפאתי החניה, כאלו שמזכירים משחקי הכרעה רחוקים ומושכי קהל. ומה המשותף לכולם? נכון, הפאשלה. פיק הברכיים, חוסר עמידה בלחץ או כמובן המנחוס אם תרצו.

נחילים אדומים ב-2001

אם ניקח את אותו משחק עלייה מול הפועל ר"ג, אז הרי שהוא הפך כזה רק כי 2 מחזורים קודם לכן היה מי שידאג לבילד-אפ מצויין למחזור סיום מרתק בליגה הלאומית. הפועל בית שאן הגיעה על תקן תפאורה לבימות שכבר הורכבו, שמפניות שהספיקו להתקרר ו-11,000 אוהדים שחיככו ידיים בציפייה. כזה טירוף היה בעיר, שאפילו לא הספקתי לקנות כרטיס לשער 5 (פלייאוף שלא נכלל במנוי) ונדחקתי לשער 3. לכעס והמירמור של חוויית הצפייה הוסיף מוריס אוזן צביטה עמוקה בלב עם שער ניצחון כואב במיוחד. המשקוף של אופיר חיים נחקק בי עד היום, כמו גם תמונת המירור שלו בבכי בסיום המשחק, כשילד מביא כדורים מרים אותו מהדשא ומעודד אותו.
הס מלהזכיר צלקות נוספות כמו גמר הגביע מול הפועל ר"ג, חצי הגמר מול קרית שמונה, חצי הגמר מול מכבי חיפה בסמי או גמר הגביע מול מכבי ת"א. משחקי גביע שהיו לפסטיבל אחד גדול, כזה שסופו ידוע מראש.

אימרה ידועה בשוק ההון מציגה כי ברגע שמצחצח הנעליים שלך מדבר על מניות - דע כי זהו הזמן למכור אותן.
על אותו משקל, אוהד ב"ש מנוסה יידע כי ברגע שיזהה חברים ישנים מהלימודים שמעולם לא דרכו במגרש כדורגל, אזי עליו לצפות נפילה ממשמשת ובאה. כך גם אני כבר מכין עצמי להקנטות בשולחן הסדר כשהכניסה ליציע מלווה בפרצופים של תיירים, מכרים ישנים שלא מתמצאים וסחבקים שתמיד יצטלמו לכתבות צבע מתראיינים ואומרים ש"שנים לא הייתי במגרשים". אפילו מחיאות הכפיים לשירים אינן עומדות בקצב, והאולטראס נבלעים בין עדר מעודדים בתוליים שזרות לו המילים.

המשחק כצפוי נפתח בניחוח סנסציה מתובלת היטב, עם 1-0 של מלאבס. קובי רפואה, שכבר הוריד אותנו ליגה ב-98', נראה עשוי לקבל טייטל חדש לקראת חג האביב.
ואז המציאות טופחת לי על הפנים, וואקמה ושהר מחזירים את הרכבת האדומה לפסים וקריאות "השתגעתי בגללה" מרחיקות עד קניון איילון, מבהילות את כל מי שעדיין לא הספיק לקנות מתנה לחג לחמותו.
אין ספק שאני צריך להתרגל לרטוריקה החדשה של העידן הנוכחי ולהיפטר מהרגלים ישנים ופוביות עתיקות. 3 נקודות ושיירת הורים מחוייכים שעשו את שלהם בטיול-אמצע של חופשת חג הפסח. הצגה גדולה הם לא קיבלו כי המאזוכיזם תמיד ירבוץ והנטיה לסחוט דם ויזע עד דקות הסיום תמיד תשלוט, אבל להבדיל משנים קודמות - הילדים לא יחזרו הביתה בוכים ומאוכזבים, בטראומת רכבות או זיקוקים.

אפשר לסמן וי בלוח המשחקים ולספור 7 מופעים לסיום טבלת הייאוש של 2017.
חג שמח.