בכי. בכי אמיתי וכואב. זה מה שליווה אותי בדקות האחרונות של המשחק, אפילו עוד לפני שריקת הסיום או ההחמצה של וואקמה (או ההצלה של הנדאנוביץ').
כבר שבוע שאני מתעלם ומדחיק את המשמעות של המשחק שנערך הערב. אולי כי זה היה קצת גדול עליי, ובכלל קצת גדול עלינו.
הפועל ב"ש הקטנה, שליוויתי אותה למגרשים הכי מוזנחים ואפורים ברמה"ש ולוד, קרובה לקידמת הבמה העולמית. מאור מליקסון, שהחל לכבוש את ליבי אט אט עוד לפני 7 שנים עם שער בסלאלום אדיר ממחצית המגרש בלוד כשעבר 4 שחקנים, מגיע פסע קל מלעשות זאת ביג טיים. ולא, לא באמת חלמתי על זה. איך אפשר בכלל? זה לא שפוי.
אולי זו גם הסיבה שאת המשחק במאריבור ראיתי מהבית.
מאז סיום המשחק בשבוע שעבר, ועקב ביטול טיסת עבודה השבוע - האופציה לטוס הייתה על הפרק. הייתה, אך התכחשתי לה כמו לעצם המעמד שאליו הגענו. מסרב להתרגש, מסרב להילחץ. כאילו זה לא באמת קורה, ואני בכלל לא מעכל.
באחד מנסיונות ההתפכחות שלי למצב כמעט וסגרתי טיסת בזק. פותח עיתון אתמול בבוקר ורואה את חלוצי האוהדים בכיכר מאריבור - שואל עצמי איך אני לא שם ברגע קריטי שכזה. אז אחרי שכבר מצאנו טיסת הלוך וחברת השכרת רכב מתאימה, כשכבר התקשרתי לסגור את טיסת החזור עם המועדון נגמרו המקומות. לא לקחתי קשה כל כך, גם כי אולי ידעתי שארגון האוהדים ברובו לא יהיה שם. וזו האמת, כפי שכתבתי בפוסטים בעבר - ברגעים החשובים אתה רוצה להיות עם אלו שחלקו איתך את הרגעים העצובים. החוויה מרגשת בגלל האוהדים, לא בגלל השחקנים. ופחות עם אוהדי הטיסות שתפסו לי את המקומות האחרונים (כמובן שרק חלקם..).
אז יצאתי הבוקר מהדירה בת"א (כי בית זה רק בבאר שבע), הסתכלתי סביב ותהיתי איך זה שהכל מתנהל כרגיל כאילו מדובר בעוד יום שיגרתי. אף אחד לא יודע איזה יום היסטורי זה יכול להיות?! תקראו לי מגזימן, תלעגו לדרמטיות שלי - אבל רק זר לא יבין כמה ההישג והרגע יכלו להיות עצומים. מטען של 21 שנות אהדה שרובן מלאות כשלונות נמצא על הגב, ואולי ביום אחד אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולהיות הכי גדולים לשם שינוי. לא עוד אנדרדוג או סינדרלה, אלא שם דבר בכדורגל הישראלי והאירופי. 2 אליפויות Back2Back וגביעי שוקו או אלוף אלופים במידה מסויימת מתגמדים אל מול היסטוריה בה נוגעים בשמיים, מנפצים כל תקרת זכוכית אפשרית ומביאים את הטופ העולמי למדבר הצחוח של באר שבע.
לא, אני לא חוטא ביהירות ולא מזלזל באליפויות שחיכיתי להן כל חיי. להיפך. במשך כל השנים אירופה לא עניינה אותי, ושום דבר לא קרץ לי מלבד הצלחת. ועדיין, בשנה האחרונה הצלחתי להפנים מהי משמעות של הגעה למפעל האירופי הנוצץ. לא ההתמודדות מול ברצלונה או ריאל היא זו שמדגדגת לי כמו עצם החותם הרשמי שמגיע עם הישג שכזה. לא עוד מועדון, לא עוד קבוצה. פשוט תו תקן שמכשיר לגאולה מרגשי הנחיתות התמידיים.
במשך היום המשכתי להדחיק ולטבוע בעבודה עד הרגע האחרון. חזרתי הביתה שעה לפני המשחק, עד לרגע בו כבר לא הייתה ברירה אלא להתמודד עם הלחץ ההיסטרי ודפיקות הלב.
אומרים שלא מעריכים דבר עד אשר מאבדים אותו. כך הרגשתי בדיוק כשלודוגורץ עלתה ל-3-0, והבנתי כמה ליגת האלופות היא צעד משמעותי למועדון. כך גם היום, כשמאריבור עלתה ליתרון.
את שאר המשחק העברתי באמונה שלמה בהפי אנד. בחרתי לראות את חצי הכוס המלאה שבשער החובה, את העובדה שמאריבור "עשתה את שלה" ושכעת זה הזמן שלנו. זה הרי מתבקש כל כך, וסיפור הסינדרלה שלנו חייב להיחתם עם שער של אליניב המחליף, כשהוא רץ בתנועת שבשבת ילדותית ושואג כשם שעשה בשערים הגדולים מול בית"ר או מכבי ת"א.
לצערי הסיום הפעם כבר לא כמו בסרטים. כל כך התרגלנו לווינריות ולמזליקי שהשריקה הותירה אותנו המומים. איך זה שאנחנו לא שוב שוברים שיאים?!
נגמרו הפיות והקסמים, וגם מליקסם נשכב על הדשא בוכה בכי תמרורים.
אז לי לא נותר אלא להצטרף אליו, ולהרשות לדמעות לזלוג. בוכה ולא מתנצל, בוכה ולא מתבייש.
העובדה שעברנו המון תלאות לא מחסנת אותנו מפני האכזבה. עצם ההתעלות לא גוזלת מאיתנו את הזכות לשאוף לגבהים. ולא, לא חייבים להסתפק בפרס ניחומים.
כי מי שלא כואב את ההפסדים, לא יידע להעריך את הנצחונות.
נתראה בסמי, לחבק את השחקנים.
"זה החיים שלנו"
כבר שבוע שאני מתעלם ומדחיק את המשמעות של המשחק שנערך הערב. אולי כי זה היה קצת גדול עליי, ובכלל קצת גדול עלינו.
הפועל ב"ש הקטנה, שליוויתי אותה למגרשים הכי מוזנחים ואפורים ברמה"ש ולוד, קרובה לקידמת הבמה העולמית. מאור מליקסון, שהחל לכבוש את ליבי אט אט עוד לפני 7 שנים עם שער בסלאלום אדיר ממחצית המגרש בלוד כשעבר 4 שחקנים, מגיע פסע קל מלעשות זאת ביג טיים. ולא, לא באמת חלמתי על זה. איך אפשר בכלל? זה לא שפוי.
אולי זו גם הסיבה שאת המשחק במאריבור ראיתי מהבית.
מאז סיום המשחק בשבוע שעבר, ועקב ביטול טיסת עבודה השבוע - האופציה לטוס הייתה על הפרק. הייתה, אך התכחשתי לה כמו לעצם המעמד שאליו הגענו. מסרב להתרגש, מסרב להילחץ. כאילו זה לא באמת קורה, ואני בכלל לא מעכל.
באחד מנסיונות ההתפכחות שלי למצב כמעט וסגרתי טיסת בזק. פותח עיתון אתמול בבוקר ורואה את חלוצי האוהדים בכיכר מאריבור - שואל עצמי איך אני לא שם ברגע קריטי שכזה. אז אחרי שכבר מצאנו טיסת הלוך וחברת השכרת רכב מתאימה, כשכבר התקשרתי לסגור את טיסת החזור עם המועדון נגמרו המקומות. לא לקחתי קשה כל כך, גם כי אולי ידעתי שארגון האוהדים ברובו לא יהיה שם. וזו האמת, כפי שכתבתי בפוסטים בעבר - ברגעים החשובים אתה רוצה להיות עם אלו שחלקו איתך את הרגעים העצובים. החוויה מרגשת בגלל האוהדים, לא בגלל השחקנים. ופחות עם אוהדי הטיסות שתפסו לי את המקומות האחרונים (כמובן שרק חלקם..).
מדור הספורט של ידיעות, בוקר יום שני. צביטה שאני לא שם
אז יצאתי הבוקר מהדירה בת"א (כי בית זה רק בבאר שבע), הסתכלתי סביב ותהיתי איך זה שהכל מתנהל כרגיל כאילו מדובר בעוד יום שיגרתי. אף אחד לא יודע איזה יום היסטורי זה יכול להיות?! תקראו לי מגזימן, תלעגו לדרמטיות שלי - אבל רק זר לא יבין כמה ההישג והרגע יכלו להיות עצומים. מטען של 21 שנות אהדה שרובן מלאות כשלונות נמצא על הגב, ואולי ביום אחד אפשר להפוך את הקערה על פיה, ולהיות הכי גדולים לשם שינוי. לא עוד אנדרדוג או סינדרלה, אלא שם דבר בכדורגל הישראלי והאירופי. 2 אליפויות Back2Back וגביעי שוקו או אלוף אלופים במידה מסויימת מתגמדים אל מול היסטוריה בה נוגעים בשמיים, מנפצים כל תקרת זכוכית אפשרית ומביאים את הטופ העולמי למדבר הצחוח של באר שבע.
לא, אני לא חוטא ביהירות ולא מזלזל באליפויות שחיכיתי להן כל חיי. להיפך. במשך כל השנים אירופה לא עניינה אותי, ושום דבר לא קרץ לי מלבד הצלחת. ועדיין, בשנה האחרונה הצלחתי להפנים מהי משמעות של הגעה למפעל האירופי הנוצץ. לא ההתמודדות מול ברצלונה או ריאל היא זו שמדגדגת לי כמו עצם החותם הרשמי שמגיע עם הישג שכזה. לא עוד מועדון, לא עוד קבוצה. פשוט תו תקן שמכשיר לגאולה מרגשי הנחיתות התמידיים.
במשך היום המשכתי להדחיק ולטבוע בעבודה עד הרגע האחרון. חזרתי הביתה שעה לפני המשחק, עד לרגע בו כבר לא הייתה ברירה אלא להתמודד עם הלחץ ההיסטרי ודפיקות הלב.
אומרים שלא מעריכים דבר עד אשר מאבדים אותו. כך הרגשתי בדיוק כשלודוגורץ עלתה ל-3-0, והבנתי כמה ליגת האלופות היא צעד משמעותי למועדון. כך גם היום, כשמאריבור עלתה ליתרון.
את שאר המשחק העברתי באמונה שלמה בהפי אנד. בחרתי לראות את חצי הכוס המלאה שבשער החובה, את העובדה שמאריבור "עשתה את שלה" ושכעת זה הזמן שלנו. זה הרי מתבקש כל כך, וסיפור הסינדרלה שלנו חייב להיחתם עם שער של אליניב המחליף, כשהוא רץ בתנועת שבשבת ילדותית ושואג כשם שעשה בשערים הגדולים מול בית"ר או מכבי ת"א.
לצערי הסיום הפעם כבר לא כמו בסרטים. כל כך התרגלנו לווינריות ולמזליקי שהשריקה הותירה אותנו המומים. איך זה שאנחנו לא שוב שוברים שיאים?!
נגמרו הפיות והקסמים, וגם מליקסם נשכב על הדשא בוכה בכי תמרורים.
אז לי לא נותר אלא להצטרף אליו, ולהרשות לדמעות לזלוג. בוכה ולא מתנצל, בוכה ולא מתבייש.
העובדה שעברנו המון תלאות לא מחסנת אותנו מפני האכזבה. עצם ההתעלות לא גוזלת מאיתנו את הזכות לשאוף לגבהים. ולא, לא חייבים להסתפק בפרס ניחומים.
כי מי שלא כואב את ההפסדים, לא יידע להעריך את הנצחונות.
נתראה בסמי, לחבק את השחקנים.
"זה החיים שלנו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה