"ביום שמש יפה,
מסתכל מסביב, ומבין -
מה שרציתי קרה"זוהי למעשה שורה משיר של עברי לידר שהידהדה בראשי במשך כל השבוע האחרון. עברי אמנם מתאר את יציאתו מהארון, אך אני בעצם מזדהה עם תחושת המימוש הכל-כך גדולה שחוויתי השבוע.
יום שני בערב, רחבת העיריה, חגיגות יום העצמאות בבאר-שבע.
אליעד על הבמה בתצוגת חנופה למכביר לעיר באר-שבע בכלל ולצביקה הדר בפרט. בין שיר לשיר הוא מביך ומספר על השלט "את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי" שהוצג במשחק הפתיחה בטרנר (מה שקרה בטדי למעשה), ועל כך שזכה לחנוך את האצטדיון שלנו.
אחריו עולה להופיע עמיר בניון, אמנם אחד הזמרים האהובים עליי, אך פרפורמר גרוע ובעל רפרטואר שירים שמתלבש בול - על יום הזיכרון.
ועדיין, שום דבר לא יכל לפגום בתחושת השלמות שחוויתי. גופי היה באותה רחבה, אך ראשי נשאר עדיין בנתניה ובחגיגות במרכז הצעירים.
הייתי פשוט מלא שלווה, נחת וסיפוק, שהם פועל יוצא של סגירת מעגל.
הזכרונות מאותה רחבה לקחו אותי קצת פחות מ-10 שנים אחורה, לתחילתו של אותו מעגל, כשייתכן ואולי זו הייתה הפעם האחרונה בה דרכתי על אותה רחבה.
היכונו לביאת האלונה
אחת ליומיים נדרשנו האוהדים להגיע לעירייה, וגם אני ביניהם הפלתי את העט. פעם זה היה לטובת דיון אישור תקציב מיוחד לתמיכה במועדון (שיועבר למימון רכישת הקבוצה/כיסוי חובות קודמים), ובדרך כלל פשוט הפגנת זעם נוספת כנגד הבעלים.
מפגינים בעיריה
כותרת אופיינית ומתסכלת ליולי 2007
שבוע של רכבת הרים רגשית, כשבערב חוגגים את אישור התקציב וסלילת הדרך למכירה - חוסמים את הצומת המרכזים בשירה ובריקודים, ובבוקר מתעוררים למחלוקת על כספי התמלוגים של מכירת בניון לליברפול (בעיתוי אכזרי). בערב נוסף חוגגים שוב את ההסכמה העקרונית למכירה של חברי ההנהלה, ובבוקר היו"ר מתחרט, עדיין אין חתימה והקונה ובעלה התייאשו ולא מעוניינים לשמוע על באר שבע עוד.
רגע היציאה מדיון אישור תוספת התקציב לכיסוי חובות הרכישה
חגיגות ברחבה וקריאות "אלונה"
רוקדים בצומת
עד שערב אחד סופסוף הגיע הטלפון המיוחל. "לך תחגוג", בישר לי חבר עיתונאי. "אפשר להרים כוסית".
מרימים כוסית!
אחרי חגיגות ספונטניות של כמה מאות, נותרנו בשקט בשקט עם רדת החשיכה כ-50 אוהדים. עומדים במעגל אל מול דלתי פתח הכניסה, מחכים ומצפים ליציאתה של אותה אישה יקרה שעד אז לא נראו פניה. ממתינים כמו שגם לא המתינו מעולם נטורי קרתא לביאת המשיח.
פותחים את השמפניות
שופכים גם על ניב כהן, היועץ המשפטי דאז
או אז יוצאת היא, ומתגלה לפנינו אישה יפהפיה, כשאני יכול להישבע שאור קרן מפניה ומחיוכה הנבוך.
קריאות "אלווווונה" רצופות, עמוקות ולא פראיות, מלוות בתנועות השתחוות. כלל לא התביישנו או נבוכנו לעשות זאת על אף שאנחנו לא מכירים את אותה אישה, שבאותם רגעים עוד נקראה בפינו "אלונה ברָקָת" (עד שלמדה לתקן אותנו), והמחווה הרגישה לנו טבעית לחלוטין.
יוצאת ומיד נעטפת במעגל אהבה וחום שלא קיבלה מעולם. מעגל אוהב וחם, אך גם מנומס באופן מופתי ומפתיע, שומר מרחק של מרחב נשימה ושר לה "בשבילך אהובתי", כשהוא חונך אותה במפגן הערצה ראשון מבין מאות לה תזכה בשנים הקרובות.
אני לא בטוח שהיא הבינה לגמרי את המשמעות של החתימה שהעלתה על הכתב שעה קלה לפני כן, אבל אנחנו ידענו היטב.
מתקבלת בפרחים
נכון שהיא קורנת?
מחובת ההיסטוריה עדיין לספר על תפניות בעלילה גם לאחר החתימה הרשמית, סעיפים בחוזה שאיימו לטרפד, כותרות עיתונים מלחיצות ואפשרות לאוטובוס אוהדים לצהלה בתור כוח שכנוע - אבל הסוף היה טוב.
עצמאות אדומה
צבעי כחול הלבן נזנחים לטובת האדום בקרב חולצות התושבים, וכל דוכן משרבב את האליפות בשלטו לטובת קידום מכירות.
בין ההופעות הפושרות מתנגן לו מיקס שירי אוהדים של הפועל ב"ש, כשהוא מלהיב הרבה יותר מהן, וקבוצות צעירים החלו לרקוד במעגלים כאילו הייתה זו שירת הורה.
הדוכן הכי פופולארי לא היה של הפופקורן וצמר הגפן, וגם לא של התירס או הספריי. דוכן חנות האוהדים הרשמית ניצח מעל כולם, עם עומס מטורף על קופה אחת, שלא עמדה בביקוש לחולצות האליפות.
מעליו, לא רחוק, התנוסס שלט רשמי על בניין העיריה: "יש אליפות X 2 !!!"
גם אני התחדשתי
תמונת הקאבר החדשה שלי
פחות חזק, יותר מתוק
לא בכיתי משמחה בשער של אוגו. אני לא יכול להשוות את הרגע הזה לפרץ השמחה והדמעות של אשתקד, כאשר ברדה הבקיע את השער הראשון מול בית"ר, כשברקע מכבי מאבדת נקודות והאליפות הראשונה (שלי) הופכת קרובה וממשית מתמיד. זו הייתה אליפות ראשונה וצמודה, אך האליפות הזאת בהחלט מתוקה יותר כפי שמיטיבים להגדיר אנשי המועדון.
למעשה, כל השבוע תהיתי איך אוכל לסכם את המשחק הזה, ואיך אוכל לתאר את החשיבות והסמליות שאני רואה בניצחון כזה על מכבי. למה היה לי כל כך קשה? כי למעשה כתבתי וחפרתי על כך כבר שבועות.
החל מפוסט "ואלו תולדות" שתיאר את המפגשים הנבחרים והזכורים לי מההתמודדויות מול מכבי, מחולקים לאבני דרך בתהליך, שסופו בנטילת ההגמוניה כפי שקיוויתי (וממשיך לקוות).
המשך ב"הדרבי הגדול" שתיאר את היריבות שאני מוצא מול מכבי ובדיוק אותו דחף לבוא ולנצח אותם במשחק עונה אמיתי אל מול כל המדינה.
וכלה ב"על צלקות, נקמה וקנאות" בו סיפרתי על הדחף והכמיהה לנקמה ספורטיבית אמיתית בכל הצלקות שנצרבו בנו.
כל אלו התרכזו והתכנסו לרגע אחד בו הכל התגשם, התתפוצץ והתממש. סלחו לי על קטנות הנפש והאינפנטיליות, אבל אחרי ששמעתי את השירה הזאת מאוהדי מכבי בבלומפילד בכל השנים הקודמות, אין סיפוק גדול יותר מלשיר להם את "תשתחוו, תשתחוו, יא בני זונות".
יחד עם אליפות כל כך משכנעת וגאווה כל כך גדולה, אין ספק שהרגע הזה היה מאושר מכדי שלמוד אכזבות שכמוני יידע להכיל אותו. אני עדיין מעכל. לעיתים במהלך השבוע נזכר באת שקרה, מפנים, מחייך לעצמי ומתחיל לדלג בקפיצות "יש אליפות, אולה אולה אולה או"...
בשנה שעברה לא נכחתי בבאר שבע בחגיגות העצמאות, וזה מעט צבט לי. למזלי, האליפות סידרה לי חגיגות דומות שבוע לאחר מכן, יחד עם כל הזיקוקים שרוביק שמר.
אז אולי זה רק אני, וזו בעצם תוצאה של החגיגות אשתקד, אבל בערב העצמאות חגגתי אני בראשי את האליפות השניה של באר שבע.
אלונה וקוץ בה
2 כתבות שודרו הערב במהדורות המרכזיות של יום שישי. 11 דקות בערוץ 2 ולא פחות מ-16 דקות שלמות בערוץ 10 - וזה לא כולל את הפאנל שאחרי. חשיפה חסרת תקדים למועדון, כשהפוקוס המרכזי הוא כמובן על אלונה ברקת, וגם על ברק בכר.
הכתבה בערוץ 10
הכתבה בערוץ 2
קצת חבל לי להעכיר את הפוסט הציורי וההרמוני, ולהסתכל גם על שמינית הכוס הריקה, אך אולי דווקא בפוסט מפרגן זה - יש את המקום להביע הסתייגות מ-2 תופעות שעולות מן הכתבות.
הראשונה שבהן היא העובדה שהקבוצה והאליפות מצטיירים במידה מסויימת כ"הפרוייקט של אלונה".
נכון, אילולא אלונה, סביר להניח שלא היינו במקום בו אנחנו נמצאים. אולי רוכש אחר היה מגיע, אך לא בטוח שהוא היה משקיע את הכספים או מגיע להישגים המצויינים הללו.
כמו כן, צריך להצדיע לאלונה. לא רק על הכספים שהשקיעה, לא רק על הסבלנות והדבקות במטרה, ולא רק על התרבות הארגונית והסטנדרטים הניהוליים שהנחילה למועדון. צריך גם להצדיע לה על המהלכים המקצועיים שביצעה. בין ההחתמות הפחות מוצלחות ושכר הלימוד ששילמה, היו גם מהלכים מבריקים כמו החזרת אליניב הביתה, החזרת אופיר חיים, החתמות זרים מצויינית ובראש כולם - ההחתמה של ברק בכר. בזמן שכולם הרימו גבה וגם כעסו על העיתוי הבעייתי ערב גמר הגביע ב-2015, היא למעשה הניחה אבן פינה בצמד האליפויות שעליהן חתום בכר.
איפה שמינית הכוס הריקה אתם שואלים? אם כן, אני סבור שבמידה מסויימת האליפות הזו שייכת קודם כל לעיר באר שבע ולמועדון עצמו. העיריה התומכת, האצטדיון החדש שנותן רוח גבית ובעיקר אלפי האוהדים שעוטפים את המועדון בחום ואהבה. הם אלו שמייצרים אטמוספירה חיובית ומחוייבות בקרב שחקנים זרים ורכש, ועוזרים במשיכתם הנה ובהישארותם במועדון. אני מסופק אם פרוייקט כזה היה מצליח במקום אחר, ואולי אני נאיבי - אבל בעיניי כל אלו הם פלטפורמה מרכזית להצלחה בשנים האחרונות, כשאלונה בעצם ממקסמת ומביאה סופסוף לידי ביטוי את הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בעיר ובמועדון שנים רבות.
התופעה השניה, לא חדשה אך מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש, היא פרשיית עזורי וה"חינוך מחדש" לאוהדי הפועל ב"ש.
מאז אותה תקרית אומללה, בה אוהד הקבוצה ירק וקילל כשנסע במקביל אליו בכביש, מוצגת בתקשורת בכל פעם כ"ניסיון להוריד אותו מהכביש" ואיום על חייו, כשבכתבה הערב בערוץ 10 הגדילו לעשות וייחסו זאת ל"מספר אוהדים שרופים" גם יחד.
התקרית מוזכרת השכם וערב כנקודת המפנה של אוהדי הפועל ב"ש והרגע בו התחולל בהם השינוי, כשהגדילו לתאר בערוץ 10 הערב כי כאשר איימה ברקת שתעזוב "הם התחננו ומאז המהפך החינוכי-מנטלי הגדול", ובפניה לאלונה נאמר "חינכת אותם יפה".
צר לי מאוד שבכל פעם שהמקרה הזה מוזכר, מצטייר כי אוהדי הפועל ב"ש היו פראי אדם ביום שלפני, ומרגע שאלונה איימה בעזיבתה הם התחננו על נפשם והחליטו כי מעתה ואילך יהפכו לאוהדים מתורבתים, ולמעשה כל השינוי התדמיתי של האוהדים הוא הודות לאלונה, כאילו חינכה את הילידים.
לא כך הם פני הדברים. השינוי בדפוסי ההתנהגות של האוהדים החל שנים עוד קודם לכן, אי שם ב-2001 עם הקמת חוג האוהדים הראשון, שזכה לכינוי "אוהדי האינטרנט". הוא שכיתת רגליו בוסרמיל משער 6 לשער 2 ולבסוף לשער 5, במטרה לנסות ולהנחיל מסורת חדשה של עידוד ותמיכה בקבוצה, ללא קללות או אנרגיות שליליות. בתהליך של שנים נוצרה תרבות העידוד הזו, וגם אם בשלב מסויים הקהל מאס במאמן וקילל (שלא רק על רקע מקצועי), אין בכך לגרוע מהקרדיט שמגיע לאותם ראשי מועדון אוהדים, ביניהם דודו עזריה, חנן אבוטבול וחיים לוי ז"ל, שהיה מנצח על המקהלה, ובכלל לקהל הבאר שבעי - שהוא רחוק מלהיות שלילי כפי שציירו ומציירים אותו.
אם מישהו חשב שהשינוי נעשה בהינף איום של אלונה אז הוא מעט נאיבי, ואני אגב סבור שאם נגיע לעיתות קשות - גם אז אנו צפויים למחאה פחות סימפטית מחלק מהקהל - בדומה למתחולל בכל מועדון בארץ.
אם כן, למרות שאלונה במידה מסויימת מסתייגת מהצהרות ה"חינוך", היא עדיין מציגה זאת כאילו באותו הרגע הקהל השתנה ו"בחר אחרת" או "עבר מסע ותהליך". טוב תעשה אם תניח לכל שכתובי ההיסטוריה האלו ותימנע מלהציג כך את הדברים, שכן עם כל הכבוד לעשייה הברוכה שלה, אוהדי הפועל ב"ש עומדים בעיקר בזכות עצמם - לטוב ולרע.
