צלקות
ניצחון של מכבי יבטיח לה אליפות, וארגון האוהדים הבאר שבעי בכוננות מלחמה על הבית.
על הפרק: פגישות עם הנהלת הקבוצה בנסיונות לדרבן את שיווק המשחק ולהבטיח טבעת אדומה של אוהדים באצטדיון, וחשוב מכך - להקטין את מספר האוהדים הצהובים שיסתננו למשחק. בנוסף - רונדו ברחבי העיר כדי לעורר מודעות למשחק החשוב, ולנסות לדחוף כמה שיותר אוהדים לרכוש כרטיס, רגע לפני שהקצאות הכרטיסים עוברות לידיים צהובות.
איך זה הסתיים? ניסיון פושר עד כדי לא קיים של הנהלת הקבוצה ליחצ"ן את המשחק, הבטחה כי "אוהדים צהובים שיישבו ביציעי באר שבע יורחקו מן האצטדיון", חוסר היענות מספק של הקהל האדום והשורה התחתונה - אלפי אוהדי צהובים צובאים על חומות וסרמיל.
למי זה הפריע? ובכן, לא להרבה. העיר באר שבע הייתה די אדישה למשחק ולאסון הספורטיבי בו מכבי תחגוג אליפות בוסרמיל. זה כבר קרה ב-95', והקבוצה של אלישע לא הרשימה במיוחד - אז העניין סביב הקבוצה די דעך.
אלונה ואסי יצאו ידי חובה (ופחות מכך) וחשבו באופן קר על ההכנסה הכלכלית הצפויה מאצטדיון מלא. בטוחני כי אם היו עומדים באותה סיטואציה היום - היו מבינים את טעותם דאז ומחליטים אחרת.
למה? כי את הכבוד הספורטיבי של המועדון והעיר לא מוכרים בנזיד עדשים. 100K ש"ח לא שווים אפילו את תוספת הכוח שמהווים עוד 2,000 צהובים ביציע, והמשכורת של אוגוסט לבוזגלו לא תשתווה לעוגמת הנפש של גרעין האוהדים הקשה, שגם ככה למוד אכזבות וצלקות.
כמו שאתם כבר יודעים, המשחק הסתיים בניצחון 2-1 של מכבי, צלחת צהובה, חולצות וכובע אליפות ונהר שמפניה שנספג באדמת וסרמיל ההיסטורית.
שמפניות צהובות
צהובים על הגדרות
המשחק בפועל איבד טעם כבר אחרי חצי שעה עם 2-0 של זהבי, אבל כדי להיזכר בכך (ואני זוכר בע"פ משחקים מעונת הגביע ב-97'..) נאלצתי לבדוק בארכיונים. מדוע אתם תוהים? כי לנוכח האטמוספירה באצטדיון, מה שהתרחש על המגרש הפך שולי לנו האוהדים. עשרות/מאות אוהדי מכבי ת"א זלגו מהיציעים האדומים, החליפו צבע חולצות ונהרו אל כר הדשא. במקום להישלח החוצה כמובטח ע"י אסי, הם הועברו ליציעים הצהובים, לא לפני שהם מתגרים באוהדי שער 2, באוהדי שער 5 ולמעשה בבאר שבע כולה, עם תנועות מגונות ושאר ירקות.
המהלך הרתיח את שער 5, ובהנהגת ג'ונאם (המתון בדרך כלל יש לציין) כל הטריבונה ירדה לגדר, מנסה לפרוץ למגרש, מתעמתת עם השוטרים ומתחילה בקריאות מחאה כנגד המועדון.
אבין אם חלקיכם יצקצק בלשונו לנוכח התגובה ה"ילדותית", יש יפרשו. אבל אם ציקצקתם - הרי שלא אהבתם מספיק.
הספורט כולו מונע מאהבה וגאווה, וכשם ששמחת הניצחון יכולה להיות אופורית, כך ביזיון ספורטיבי יכול לגרום לשאט נפש. הרגע ההוא נחקק בזכרונם של רבים, ועד היום חבר שנחשב אוהד מתון לכל דבר יעיד בכל הזדמנות איך רצה לפרוץ לדשא ולפגוע באוהדים הצהובים. גם עבורי הרגע הזה נצרב בזיכרון כשירדנו לגדר והחלו תגרות עם שוטרים וזוכר היטב את הבעיטה בגב שקיבל ג'ונאם משוטר.
בעיקר זוכר את תחושת הבושה והבגידה שהרגשנו כולנו. בגידה בידי המועדון שלנו אנו, ואפילו בידי העיר והאוהדים שלנו - אלו שלא טרחו להגיע למשחק שעבורינו היה חשוב מאוד, ואלו שהגדילו לחטוא ומכרו את מינוייהם בשער 6 לחבריי מהצבא, אוהדי מכבי.
אתם יכולים לכנות אותנו דרמטיים. רק תבטיחו לי שלא תשירו יחד איתנו את "זה החיים שלנו".
למזוכיסטים מביניכם: תקציר המשחק והחגיגות, וידאו מסיום המשחק.
שנה מאוחר יותר היכתה מכבי שוב, בפצע שלא הספיק להגליד, וצרבה בבשר האוהדים האדומים שישייה בגמר גביע.
משחק שכותב שורות אלו הדחיק עמוק עמוק, עד כדי שלא מסוגל לרשום את התוצאה.
נקמה
במידה מסויימת זו עשויה להיות אפילו תרפיה לטראומות ספורטיביות רבות, חלקן עתיקות יומין, ולשחרר את הנטל שנסחב על כתפינו שנים רבות.
צלחת אליפות בכל מקרה לא תוענק היום, ככל הנראה בשל בקשה של המועדון להניף את הצלחת רק בטרנר. אם תשאלו אותי, אז חבל, כיוון שאין כמו ספונטניות בחגיגות, שמחה לאיד והכתרה לעיני כל האומה.
אבל - כמו שלא השכילו להבין לפני 3 שנים את המשמעות הספורטיבית של חגיגות יריבה בוסרמיל, כך כנראה גם לא יבינו מהות חגיגה בנתניה.
קנאות
להבדיל משנה שעברה, הרגע המתוק עשוי להיחלק בעיקר עם גרעין האוהדים הקשה (500 מנויי חוץ) ואוהדים מסורים רבים שבוודאי מצאו דרכם בין הגרלות לשטרות אל המשחק.
צר לי, אבל אני הולך לומר משהו שיכעיס חלק מכם - אני שמח. שמח שלהזדמנות הנכספת הזו יגיעו בעיקר יחידי הסגולה שמלווים את המועדון שנים ארוכות וקשות, וליבי ליבי עם אלו שעשו זאת וידם אינה משגת בכרטיס למשחק.
למה אני שמח? ראשית כי זו (שוב) מעין נקמה סימבולית, באלו שלא ידעו לתת כתף ולהגיע לוסרמיל בעת הצורך.
ובעיקר כי אני קנאי. קנאי לקבוצה שלי.
כמו באהבה אמיתית, כך רגעים עילאיים, מתוקים וטהורים תרצה לחוות בפורום מצומצם, יחד עם אלו שהיו שם כל הזמן ומבינים איזו כברת דרך עברת כדי להגיע לרגע הזה.
זה מזכיר לי איך בחגיגות האליפות הייתי עם חברים מבית, אך דיגדג לי וחיפשתי בין ההמון דווקא את החברים לאהדת הקבוצה שעימם חלקתי נסיעות למגרשים שכוחי אל בתקופות אפלות, ואותם התרגשתי מאוד לחבק.
במידה מסויימת, ככל שהיינו גרעין קטן יותר, כך אהבנו יותר, ותחושת השייכות והקירבה התעצמה. וככל שהמצב היה קשה יותר - כך האהבה גברה.
"את יודעת כמה רע עושה לי טוב" (יהודה פוליקר) נהג לצטט דודו עזריה בטוריו באתר האוהדים לא פעם. המשפט הזה הידהד בי בכל הפסד.
בנסיעה מלונדון למשחק ב"סיינט מארי", עוד לפני ההעפלה, האזנתי לרחשי הספסל האחורי באוטובוס, שם החלה רולטת ההימורים על השלב הבא: "תן לי משחק ברוסיה, בשיא הקור, שנהיה שם 50 אוהדים, נפסיד 4-0 ונשיר בגשם". מזוכיזם לשמו, כזה שקנאי לאהבתו גם במחיר של הפסד.
כמו בני-זוג רבים שאינם רוצים חופה המונית, כך גם אנחנו מעדיפים אותה קטנה ואינטימית.
אבל אל דאגה, אנחנו עדיין נשלח הזמנה למסיבה הגדולה בטרנר.
