זן נדיר

משחקי עונה שכאלו בדרך כלל היו הופכים אותי לחוץ בצורה בלתי רגילה ("בדרך כלל" כאילו אנחנו כבר עשור רצים לאליפות..). לחוץ-לחוץ. לחץ שנובע מפחד. פחד מכך שהזדמנות בלתי חוזרת לפנינו, כשספק אם תחזור בשנים הקרובות. 

תמיד ההרגשה הזו שצריך לקרות כל-כך הרבה כדי שנצליח. וכל כך מעט כדי שנפשל שוב.

חברים סיפרו השבוע על הלחץ שלהם. חלק לא מצליחים לעבוד, חלק מגזימים ולא נרדמים ויש כמה שפשוט רצו הרבה לשירותים בשבת. ואני? הפעם לא לחוץ. יותר מתוח.

מתוח כמו לקראת אירוע שאתה כבר מצפה לו. סיום מלווה לרישיון, שחרור מצה"ל, טיסה לחו"ל. מתח שכולו ציפייה. לא חשש כמו השתוקקות למשהו שהגיע שעתו כבר לבוא.

כדי להסיח דעתי ביומיים-שלושה האחרונים מצאתי עצמי עובד קצת יותר (יותר מאשר היותר שאני כבר עובד), חופר בארכיונים (ומביא לכם מגילות בתור פוסטים) ומקדים את סדר פסח בארון הבגדים לשבת בצהריים. העיקר להשאיר את המוח עסוק – ולא במשחק. כך אני מושך ומושך, עוד ועוד, עד שהשעון יתקיל אותי ואצטרך לצאת למשחק בחיפזון. ככה ממהרים ולא חושבים. והעיקר, והעיקר – לא לחשוב בכלל.

שעת השין מגיעה, ואני חונה מאחורי מכללת קיי ומתחיל להתקדם לכיוון הזרקורים של טרנר. מישהו כנראה קצת התבלבל בכיוון שעת הדלקת תאורת הרחוב והצעידה החשוכה לטרנר הפכה קוסמית משהו. עולה ליציע ומקבל את השחקנים עולים. 20 שנה אוהד ומעולם לא זוכר עלייה כזו לחימום. עידוד מקיר לקיר, כשאפילו אחרון יושבי הכסף קם ושר - משתולל בקצב הכפיים. אחדות והתיישרות לעבר המטרה. צו 8 לכל דבר. סינרגיה.

הצימאון להצלחה ודריסת רגל זועק מהיציעים, כאילו השנה האחרונה נשכחה כלא הייתה.

בעודי מתמוגג מכל התאווה הזו למשחק, אני חושב ונזכר בכל הלעג של אוהדי מכבי ברשת לנוכח הגדרת הפועל ב"ש כ"קבוצה מרגשת". "מה מרגש בקבוצה בלי שחקני בית?" ; "אותנטית כמו מסעדה סינית באור יהודה". מתמודד ובו בזמן שומע אותם שרים "וראדי מת" לשחקן ששיחק עבורם וזכה עימם ב-3 אליפויות. שומע, ויודעים מה? אפילו מזדעדע. איך מגיעים לכזו שנאה לשחקן ששיחק עבורך, שעזב ללא טונים צורמים ובכלל אדם נעים הליכות וספורטאי מקצוען? תקראו לי יפה נפש, אבל היעדר הערכה מקצועית אשר תהא לא תצדיק מניעה מסולידריות מינימלית.

ואם הייתה נדרשת קונטרה אנטיתזית, אז מהצד השני סימיוני יורד אל הדשא, מתקרב לדרומי. שחקן שמחצית מהאצטדיון לא ראה מעולם, בקושי זוכר ובספק אם הכיר. אז נכון, אולי זה כסא הגלגלים שהוסיף לטלנובלה ולחיבוק החם, אבל גם הוא לא ימעיט מהמחווה המרגשת ומלאת הריספקט שלא נראתה בבאר שבע מאז האילוזיה של שלמה.

הקלישאה תלעס שוב ושוב את "האנשים החמים" שיש בבאר שבע, כמו שירוץ לספר כל שחקן רכש/זר שנוחת בעיר. כל כך קלישאתית עד כדי מאיסה. כל כך מאוסה שכבר נשכחת. אבל היי - היא כל כך נכונה. לב גדול שמתורגם ישירות למחוייבות. 

בחברה בה אני עובד יש לא מעט באר שבעים. את כולם ניתן לאתר בקלות כשנותנים להם משימה - הם אלו שמתאבדים עליה.

סיום המשחק. מראות שמחה נרגשים על הדשא, מעגל של אנשי המועדון יחד עם כל דיכפין ברחבת ה-16, שרים את המילים שצימררו אותי אשתקד, כל משחק בדרך אל התואר.

"כל הדרום, צבוע כבר בלבן-אדום..."

כבר 6 הפרש, אבל היתרון האמיתי הוא החומר האנושי. ולא, זה לא לגמרי משנה אם נולד בסורוקה או לא. הוא פשוט נדבק בזה.

אנחנו זן נדיר. יהודית רביץ, גם היא משלנו.