זה שיר פרידה

2.2.02. צהרי שבת חורפית חמימה, ואלו ימיו הראשונים של שער 5 המיתולוגי של וסרמיל.
רק במשחק הבית הקודם (נגד הפועל חיפה) התמקם מועדון האוהדים ביציע הזה לתצוגת העידוד הראשונה שלו (כשעוד יגיעו עשרות אחריה), ולמרות הסינרגיה היפה וניצחון 3-1, הגוש המעודד לא בדיוק ליקק דבש באותה שבת.
הפועל ב"ש אירחה את מכבי נתניה למשחק אמצע טבלה טיפוסי. התוצאה היא 0-0 במשחק די משמים, כשהנעשה על הדשא הופך די משני אל מול המתרחש ביציע.
אליניב ברדה, לימים קונצנזוס באר שבעי ומועמד פייבוריט לראשות העיר ב-2025, חווה אז עונה לא כל כך מוצלחת ו-2-3 החמצות שלו הספיקו לחלק מאוהדי הקבע של שער 5 (כאלו שהם יותר הטייפקאסט של שער 2 מעורר המחלוקת) כדי לקלל ולשלוח אותו לבית"ר ב"ש. הגוש המעודד רק תודלק להמשיך ולדחוף בשירה חזקה, מה שהוביל לתגרות אלימות בניסיון סתימת פיות המעודדים. שם למעשה הונחה אבן היסוד לויכוח ארוך השנים בין הגזר והמקל - העידוד אל מול הקללות.
מי שנחלץ לעזרתינו באירוע היה אותו אליניב ברדה, שסתם למקללים את הפה עם שער ניצחון דרמטי בתוספת הזמן.

השלט של טומי, שנחנך סמוך לאותו משחק

הבכורה

                   תחילת הדרך בנוער

12.3.99, המחזור ה-21 של הליגה הארצית, כשבדרבי השני בתולדות העיר באר שבע הפועל מארחת את בית"ר.
בדקה ה-87 עולה לשחק מספר 15, הנער יניב ברדה, כשלימים ערוץ הספורט ילמד להגות את שמו.
התוצאה הייתה 1-1, מה שבאותם רגעים הרחיק אותנו לכדי 4 נקודות ממכבי נתניה שבמקום הראשון.
זוכר את עצמי דרוך בשער 5 וכולי תקווה. לא ידעתי הרבה על הנער, אך כבר אז הוא סומן כהבטחה הבאה של המועדון.
ואני, שהייתי ילד נאיבי שעוד העריץ את בניון, תליתי הרבה תקוות במספר 15 המחליף. בניון נמכר לחיפה (רמז לבאות) לאחר הירידה והנה נרקם התסריט המרגש בו עולה היורש שלו, ואולי הוא יבקיע ויחייה את הסיכוי לעלות ליגה בחזרה.

יניב הנער לא הבקיע באותו משחק, והפועל ב"ש לא הצליחה להעפיל לליגה הראשונה.
למעשה, אליניב הצליח לכבוש שער בכורה במדי הבוגרים רק לאחר כמעט שנה, ב-10.3.2000, במשחק חוץ בעכו, כשבאותה עונה העליה הייתה רחוקה הרבה יותר.

השיר הראשוני של אליה, עוד לפני שהתותים נכנסו לתמונה

השנים הראשונות

בשנה העוקבת, 1999/2000, אליניב הבקיע 3 שערים בעונה שתיזכר כעונת השפל בתולדות המועדון, כשסיימה במקום ה-7 בליגה הלאומית (השניה).

עונת הפריצה של אליניב הגיעה ב-2000/2001, עונת העלייה.
הפועל ב"ש של לופא קדוש כבר הייתה מרחק 12 נקודות מבית"ר ב"ש שבמקום ה-1, ונפגשה מולה לעימות חזיתי.
האחות הצעירה החלה לראשונה לקרוא תיגר על הבכורה בעיר, עם התבטאויות אומללות שבחלוף השנים עוד יקברו אותה: "גרתי באורווה, היום אני גר בבית" (יצחק בן עמי ז"ל על שחקנים שחצו את הכביש), "מבחינתי לחזור להפועל ב"ש זה לחזור אחורה" (דודו חפר).
לאחר 1-0 במחצית לבית"ר, שער מקרי של תומר טדסה (חצי עצמי של שמעון ביטון), החזיר את הצבע ללחיים, ומשם צמד בישולים של אליניב לאופיר חיים פתחו את הקאמבק של אותה עונה בדרך לניצחון, ולדהירה משמעותית לליגת העל.

השער האחרון של אליניב באותה עונה כמעט והיה לשער העלייה, כשהעלה ל-1-0 בקרית גת ("ליגת העל קוראת להפועל באר שבע..."), אך במחצית השניה נגיעת יד של אליניב ברחבה הובילה לפנדל, הרחקה של בלאיץ' ולשיוויון 1-1 שנותר עד הסיום.
העלייה נדחתה למחזור האחרון בו אליניב לא שותף בשל צהובים, אבל חבריו דאגו לניצחון מוחץ 5-0 על הפועל ר"ג בדרך לחזרה מרגשת לליגה הראשונה.

אליניב כבש באותה עונה 10 שערים, וכבר עוד לפני סיום העונה החלו הדיבורים על מעבר אפשרי שלו לאחת מקבוצות צמרת ליגת העל.

ברושור מעונת העליה, 2000/2001

בשנה וחצי הראשונות של אליניב עם הפועל ב"ש בליגת העל (2001/2002, מחצית 2002/2003) הוא כבש רק 4 שערים, כשהראשון בהם היה בניצחון 2-1 על מכבי פ"ת באצטדיון באשקלון.

סופרגול לאספנים

המכירה

21.1.03, זהו משחקו האחרון של אליניב ברדה במדי באר שבע בשנות האלפיים.

כשם שבכורתו הייתה בדרבי הראשון של העיר ב"ש מול בית"ר, כך המפגש האחרון בין השתיים אי פעם הפך להיות משחק הפרידה שלו ממועדון האם. המשחק שוחק בצהרי יום שלישי ברייסר המוזנח, במשחק גביע-הטוטו זניח ששוחק לפרוטוקול בלבד, הרחק מעיני הזרקורים או המצלמות.

הגענו למשחק על מנת למחות כנגד השחרור, שבאותם רגעים נראה היה לנו מעט רחוק ולא מספיק ממשי.

בסיום המשחק ניגש אליניב לגדר בפנים נפולות, ואפילו סמי מתיתיהו כבר הפנים: "זהו, הוא נפרד מאיתנו".

המחאה במשחק האחרון של אליניב

היה זה היום האחרון של חלון ההעברות, ובערב עליתי להתראיין ברדיו דרום לויכוח מול ויקו חדד - ילד נאיבי שממאן לקבל את העדפת הכסף על פני שחקני הבית.
ניכר היה שהתרגשתי, אם זה בשל הופעה ראשונה מעל גלי האתר, ואם בשל השחרור עצמו. נואם גדול לא הייתי בזמנו, אך אל דאגה - המחאה שהגיעה בשנים שאחרי השחיזה את האספקט הזה היטב.
ההקלטה הבאה מגיעה מקלטת של חברה לכיתה שהייתה זריזה מספיק.

מאוחר יותר באותו ערב צעדנו כ-50 אוהדים מהאימון בוסרמיל אל ביתו של אלי זינו, שהיה ממוקם אז במבואות וילות מצדה. "אליניב נסיך אדום, נחזיר אותו אל הדרום" שרנו וקפצנו במעגלים.
למחרת הייתה לי מתכונת במחשבים שהחלה ב-12:00 (שאליה לא למדתי, אבל הסתדרתי - אל דאגה).
חלון ההעברות הסתיים ב-13:00 ואני זוכר עצמי מגיש את המתכונת מהר, כיוון שהשעה הייתה כבר 13:15 ואני מיהרתי לרוץ למחשב הקרוב במעבדה כדי להיכנס לאתר וואן ולראות את בשורת האיוב. אליניב ברדה נמכר למכבי חיפה וכך למעשה נפער השבר הסורי-אפריקני בין זינו לבין הגרעין הקשה של האוהדים.

על אימון הביצים והמחאה במשחק מול בית"ר הרחבתי בפוסט הקודם שלי.

במשחק בשבת מול בית"ר, כאקט מחאה על השחרור, החליט מועדון האוהדים דאז בראשות דודו עזריה על השבתת העידוד למשך המחצית הראשונה מול בית"ר בטדי. השביתה לא החזיקה יותר מ-20-30 דקות, הכאב היה גדול וזהו היה הניצחון העצוב ביותר שלי כאוהד.

העלון שהפיץ מועדון האוהדים לקראת המשחק בטדי

ראיון הפרידה מאליניב

דברי הפרידה

כחודש וחצי לאחר מכן, אירחו מכבי חיפה ואליניב ברדה את הפועל ב"ש. על המשחק הרחבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי: "חזרנו מחיפה, עם הפנים בין הידיים".
מעולם לא הרגשתי קטן יותר מאשר באותו משחק. הזלזול באוהדים שלנו בדוחק בכניסה ליציע, ההשפלה שחווינו על כר הדשא והשערים שכבש אליניב והרגישו כמו סכין חדה בבטן. מצד אחד שמחתי עבורו, ואפילו שמחתי לאידו של אלי זינו על כך שמכר אותו, אך עמוק בתוכי הסלטות שלו קרעו אותי לגזרים. מנהג האיפוק לאחר כיבוש מול אקסית עוד לא נכנס לאופנה, וסלטות כאלו היום ייתכן והיו מתירות את דמו של אליניב לשער 2. אם היה רגע שפל מבחינתו - הרי שזה היה זה, גם אם הוא ואנחנו לא הבנו זאת בשעתו. כבשת הרש שלנו שחטה אותנו לעיני כל.

הגלות 

אליניב שיחק 2 וחצי עונות במכבי חיפה, ולאחר מכן 2 עונות בהפועל ת"א. להן עקבו 6 שנים מעבר לים בגנק הבלגית.
בכל התקופה הזו, עקבתי מרחוק אחר ההצלחה. כשהפועל ב"ש דישדשה לה בליגה השניה או הראשונה, המשחקים של אליניב במדים הירוקים/אדומים/כחולים היו גלולה ממתיקה. צופה במשחק ומחכה לרגע שימסרו לאליניב. אם אנחנו לא שם למעלה מצליחים - אז לפחות הוא, כנציגינו בזירה הארצית, מסב גאווה מנחמת.

השיבה הביתה

יוני 2013, קוסקו, פרו. במהלך הטיול שלי לדרום אמריקה חגגתי 27 קייצים, ולכבוד המאורע זכיתי למתנת יומולדת מיוחדת במינה.
הסיכום של אליניב בהפועל ב"ש הותיר אותי נפעם, משפשף עיניים מול עמדת האינטרנט הרעועה של הוסטל "לוצרנה". לא ממש עיכלתי את המתרחש, עד שקיבלתי הודעה משמחת מחבר עם הלינק הבא והבנתי: הבן האובד שב הביתה.
הצפייה באימון הבכורה של אליניב בוסרמיל, עם 2,000 אוהדים משולהבים תלשה לי את הלב ממקומו. איך אני לא שם. מסיבת העיתונאים עם הדברים שנשאו אלונה ואליניב גם יחד הרגישו לי כמו חזון אחרית הימים.
אני כנראה נשמע לכם מוגזם, אבל אי אפשר להתווכח עם רגשותיו של אדם. לא, הוא לא הגדול שבחלוצים, ולא השחקן הכי מוכשר שדרך פה, אבל סגירת המעגל הזו סימלה את חידוש התקוות הגנוזות שלנו משחר אהדתינו.
שחקן מוביל בקנה מידה לאומי שהוא גם סמל בלתי-מעורער עבור המועדון. שני אלו יחד בישרו תפנית בפניו של המועדון, ודי היה לנו בשינוי החשיבה הזה בכדי לקנות את כל עולמינו.

הרמת הראש

אחרי שהפסטיבל הסתיים, תוך זמן קצר הפנמתי שהטוב עוד לפנינו.
בשנתיים האחרונות של וסרמיל לא הגענו לטופ, אבל זכינו לאוסף רגעים מרגשים שייחקקו בזכרוני שנים ארוכות.
על לא מעט רגעים אלו אחראי אליניב. החל משער הבכורה מול הפועל ת"א בקדנציה המחודשת שלו, הטיל ששיגר לחיבורים של מכבי ת"א בניצחון 3-2 ועד הצמדים מול סכנין וקרית שמונה, כשאחד השערים הוא ככל הנראה היפה ביותר שנכבש על ידו. בשנתיים אלו אליניב כבש 15 שערים והוסיף 8 בישולים.

הבומבה של אליניב לחיבורים, 2-1 מול ק"ש

מעל כל אלו תיזכר תצוגת השיא ההירואית של אליניב מול מכבי ת"א במחזור ה-3 בעונת 2014/2015, 29.9.14.

נצחונות מול מכבי תמיד היו חשובים לנו כאוהדי ב"ש, ולי במיוחד, כפי שהגדלתי לתאר באחד הפוסטים הקודמים שלי: "הדרבי הגדול".
לא כל השחקנים חלקו עימנו תחושה זאת, בטח לא בשנים האלו. אבל אליניב ידע וחש זאת היטב. באר שבעי.

כבר בפתיחה הוא השכיל לעשות למכבי את מה שהם תמיד עשו לנו - שער מהיר שטרף את כל הקלפים.

השיוויון של זהבי בפנדל החזיק עד לדקה ה-85, כשאליניב הבקיע, קפץ מעל שלטי הפרסום והשתולל בדרכו לשער 6.

לא עברו 2 דקות ומכבי עשתה לנו זאת שוב - שיוויון משער של טל בן חיים. זה כבר גרם לי לשבור את הכסא.

התסכול האינסופי הזה בו אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להגיע לנקודה מסויימת - ואז בועטים בדלי.

ואז הגיע ברדה.

לא עברה דקה מהשער של מכבי, והוא כבר נעץ את השלישי שלו ברשת של מכבי, עומד לבדו כגלדיאטור מול המפלצת הצהובה.
כאילו אמר "מספיק, אני לא מוכן", ולא נתן להגנה השלומיאלית שלנו ולמנטליות הכושלת להחזיר אותנו אחורה. "אני אקח הכל עליי".

"בואי, הכל עליי"

העיתון ששמרתי למזכרת מאותו משחק

באותה עונה הפסדנו במאבק האליפות למכבי, אבל המשחק ההוא היה אחד המרגשים שלי כאוהד, והגדול ביותר של אליניב כשחקן.
לתקציר המשחק

בסיום העונה נפרדנו גם מוסרמיל, ואליניב עלה ליציע לציין יחד איתנו את הפרידה משער 5.
כמות האהבה שהוא קיבל הייתה כל כך אסטרונומית, שהרגשתי רע עבור שאר השחקנים שנותרו על הדשא בהתעלמות כמעט מוחלטת.

אולטרה

הפיסגה

2015/2016, העונה הראשונה של "טרנר" הייתה הגדולה מכולם. אחוזי הצלחה פסיכיים שהצליחו לגבור על המכונה האימתנית של מכבי זהבי ת"א.
אליניב עצמו הגיע גם לשיא האישי שלו, עם 14 כיבושים. 2 מהם היו לחשובים ביותר באותה עונה, ואולי בכלל.

21.12.15 - הפועל ב"ש מתארחת בבלומפילד ואליניב עושה זאת שוב עם שער מוקדם, ומכניס אצבע לעין הצהובה של אוהדי מכבי. בעוד רימון עשן אדום מתפזר לו בלב שער 11, אות לתחבולת האולטראס האדומים, אליניב בזינוק דג משתחל בתוך הרחבה לכבוש מבישול של מליקסון.
1-0, זו רק הדקה ה-3, אבל לגול ההוא הייתה משמעות אדירה. גם אליניב הבין זאת, והדקה המוקדמת לא מנעה ממנו לפתוח בריצת אמוק כשהוא משתולל בתנועת שבשבת, כזו שהזכירה את השער הנוסטלגי שלו בקרית גת.
אחרי שנים של מפלות בבלומפילד, המשחק מסתיים ב-2-1 במשחק שסימל יותר מכל את המהפך שחוללנו.
רגע מיוחד מאוד עבורי כבאר שבעי שמתגורר בת"א, כשסופסוף זכיתי לחזור הביתה בקו 10 עם חזה נפוח אל מול עשרות צהובים רוטנים. לחלוחית בעיניי ותחושת גאולה בתוכי, מגלידה את כל הפצעים מהשנים הארורות.

9.5.16 - הפועל ב"ש מארחת את בית"ר י-ם, כשהפער ממכבי השניה הוא 3 נקודות. התוצאה היא 0-0, כאשר אנו שומעים כי מכבי ביתרון של רעננה. נדמה כי האליפות ההיסטורית עלולה לחמוק, וטרנר כולו בהתמוטטות עצבים. בדקה ה-56 עולה למגרש אליניב ברדה.

55:55, טוניסאי אמיתי

22 דקות לאחר מכן, בתוך גל השמועות כי מכבי ספגה, אליניב מבקיע שער היסטורי - שער אליפות.
הפורקן שחשתי היה גדול. הדמעות האחרונות שזלגו לי בכדורגל היו בדיוק 18 שנה קודם לכן, במשחק הירידה המפורסם.
כאן אליניב סגר מעגל והגשים לי את כל מה שאי פעם העזתי לחלום עליו כאוהד.
בסיום המשחק הוא ניגש ליציע הדרומי להוקרת תודה מרגשת שסחטה ממני עוד דמעה.

פעם נסיך, היום מלך. לב אדום

הפועל ב"ש אכן זכתה באליפות, ואליניב ברדה נבחר לשחקן העונה.

אני לא בטוח שמבחינה מקצועית הוא התקרב למה שערן זהבי עשה עם 35 כיבושים, אבל סגירת המעגל הזו והגשמת החזון, לא יכלו שלא להאפיל על מכונת השערים הצהובה.

טרנר כולו נרגש לנוכח האליפות, ואליניב ברדה מקבל עידוד מקיר לקיר כשהוא עולה להניף את התואר של מנהלת הליגה.

גם אם הייתי מתבקש לכתוב את התסריט לרגע הזה, לא הייתי עושה זאת טוב כך.

מניף את תואר שחקן העונה

ב-2016/2017 אליניב עבר לנגן כינור שני למליקסון, בוזגלו ווואקמה.

הוא לא בלט במיוחד, אך תרם את שלו עם 5 כיבושים, כשידע להתעלות על עצמו, כשאחרים לא הצליחו.
הצמד מול אשקלון שסידר מהפך מסמל את אליניב היטב עם התמדה, נחישות וכוח רצון בלתי רגיל.

במשחק האליפות בעונה זו, הוא פיספס הזדמנות להבקיע שער אליפות נוסף, כשהחמיץ מול ראיקוביץ', אך למזלו אוגו היה שם כדי לתקן.
ואני? אני לפעמים עדיין מתמוגג מעצם המחשבה אילו היה זה אליניב לכבוש שם את שער הניצחון, כדי לחגוג אליפות על מכבי בביתה.

שירת הברבור

2017/2018 היא העונה האחרונה של אליניב כשחקן, כשבמהלכה גם חצה את הקווים לעמדת עוזר המאמן.
הוא בקושי שיחק ולא כבש, אבל כנראה שתרם את חלקו מאחורי הקלעים.
תמצית ומהות העניין הגיעה בטדי, כשדאג לגעור בשחקנים במחצית המשחק, כדי להבהיר להם שהם ינצחו את המשחק הזה. והם ניצחו, בדרך להבטחת אליפות נוספת ולמעשה קביעת השושלת הבאר שבעית בכדורגל הישראלי.
החזון של אליניב, שדיבר על מענק אליפות כשהגיע, הושלם.

העונה הזו תיזכר מבחינתו בעיקר בשל הכדור שספג לחזהו, כשרק מכת חשמל רביעית החזירה אותו להכרה.
נותר רק לתהות איך הסטטיסטיקה חרגה ממנהגה דווקא במקרה שלו, ואיך האמבולנס שהושיע היה בצומת להבים דווקא באותן דקות. הטרגדיה שיכלה להתרחש הייתה גדולה מנשוא.

אליניב פורש בעל כורחו, אבל אין לו או לנו שום סיבה להיעצב. הוא חזר והשלים את המלאכה, זכה לתהילת עולם כמו שלא חלם עליה, ובדרך שימח וריגש עשרות אלפי לבבות.
במידה מסויימת - אולי עדיף כך, ומעז יצא מתוק. אליניב השחקן רצה תמיד עוד ועוד, ולא היה פורש מרצון גם עוד שנתיים.
למרות שאני בטוח שיש לו עדיין מה לתת על הדשא - מוטב שייזכר בשיאו, לפני שהמלעיזים יכתימו את הסדין הלבן שהוא.

סמל

כשבאתי לתאר את הקריירה של אליניב, תיארתי למעשה גם את התגלגלות המועדון של הפועל ב"ש, ובו בזמן את התקופות שחוויתי כאוהד לצד הקבוצה.
מצאתי את עצמי נשאב עוד ועוד למידע הטכני והזכרונות, מנסה להימנע מהתייחסות לאדם עצמו ולעצם הפרישה.
קשה לסכם ולתאר במילים רגשות כל כך עמוקים שלנו כאוהדים לשחקן כזה, כי כל תיאור/סיכום/סופרלטיב רק ירגיש עלוב וסתמי אל מול המציאות עצמה.

"אליניב ברדה הוא הפועל ב"ש", אומרת אלונה לאורך השנים האחרונות, וחזרה על כך שוב בראיון האליפות שלה בערוץ הספורט. והיא פשוט צודקת. המילה הכי קלישאתית, נדושה, שחוקה ושגורה בפי כולם היא "סמל". והמילה הזו, פשוטה ככל שתהיה, ומובנת מאליו ככל שתילקח - היא זו שמייצגת יותר מכל.

מעבר להיותו סמל למועדון, אליניב ברדה גם מסמל את הפועל ב"ש. הוא לא שופע כישרון מטורף או פוטנציאל אדיר, אבל הוא ניחן בהקרבה בלתי רגילה, לחימה בלתי מתפשרת, תחושת זהות אמיתית ונחישות שמכפרת על כל חיסרון מולד.
כל אלו בעיקר נובעים מכך שהוא קודם כל בנאדם. ישנה התמונה המפורסמת שלו קושר שרוכים לאחד מילדי מחלקת הנוער. תמונה נוספת שצדו עיניי לאחרונה היא מהמשחק האחרון בנתניה, לאחר הניצחון 5-1.
כל האוהדים קוראים בשמו להצטרף לחגיגות, והוא עסוק בלנחם את ערן לוי, שנראה היה מתוסכל במיוחד מהתבוסה, ומהגידופים המסורתיים מהקהל.

אם תסתכלו היטב, אפשר לראות הילה סביבו

קודם כל בנאדם

אליניב ברדה לא היה משמעותי למועדון כשחקן בעת מכירתו, וגם לא בעת פרישתו. אבל הוא סימל ומסמל את כל מה שאנו האוהדים רוצים לקבוצתינו.
השחרור שלו סימל את הויתור על כך. ויתור על שאיפות, לחימה, אמונה וחיבור לקהל.
אותם אוהדים שלא האמינו בו בתחילת דרכו (ע"ע פסקת פתיחה) הם אותם אוהדים שלא האמינו בבאר שבע עצמה ובמסוגלות שלה להגיע לשיאים. ובדיוק לשם כך שב אליניב - להזכיר להם ולכולנו שזה אפשרי.

בסוף ינואר 2003, בשבוע שלאחר מכירתו למכבי חיפה, ניגשתי לחנות האוהדים בקניון הנגב, ורכשתי את תמונת השחקן שלו. "אבל הוא כבר עבר, זהו, בשביל מה לך", זרק לי המוכר. "הוא עוד יחזור יום אחד", עניתי בנאיביות שרק בגיל 16 יכלתי עוד לשאת. לתמונה ההיא קניתי מעמד מ"פוטו מיקי מבט", כשגם שם זכיתי לגיחוכים כשניסיתי להדגים מה גודל התמונה שתיכנס. "עזוב אותך ילד, אל תיקח קשה - היום זה כבר לא מה שהיה פעם, היום רק הכסף מדבר".
את התמונה ההיא הנחתי על הספריה בחדרי, והיא נשארה שם בבית ההורים בב"ש עד רגע זה.

אתמול בלילה זכיתי לסגור את המעגל ה-17 בערך, ולחגוג אליפות שלישית ברצף כשאני עומד לצד אותם אנשים שנאבקו כנגד המכירה שלו ולאחר המכירה שלו - כדי להביא ימים טובים יותר. שסופסוף הגיעו.
ורגע השיא בערב היה כמובן הסטנדינג אוביישן לאותו בחור צעיר מהתמונה בספריה.

אז תודה אליה.

תודה שחזרת, והוכחת לי ולכולנו שהמשחק הזה הוא לא רק סביב הכסף.
תודה שגרמת לנו להאמין לאחר שכבר ויתרנו.
תודה שעזרת להגשים את כל מה שלא העזתי לחלום עליו כאוהד.
תודה.

וכל מה שנותר הוא לסכם במילות השיר, כי כנראה שידענו זאת כבר אז:

"אתה תמיד תהיה מספר 1, אנחנו אוהבים אותך לעד"