משחקי הרעב

פורים, בית"ר. המשחק הזה לוקח אותי 16 שנים לאחור.

7.3.01, חגיגות פורים בתיכון מקיף ג' באר שבע. בשעה 11:00 בערך אני וחבר עושים "ויברח" בחזרה הביתה ומוותרים על הביתנים (...), רק כדי לראות את התקציר של המשחק מאתמול (סמארטפונים לא היו...).

בית"ר ירושלים העשירה של גד זאבי מגיעה לבאר שבע במסגרת סיבוב ט' של גביע המדינה, והיא נתקלת בהפועל ב"ש (קבוצת ליגה שניה) בתור הזהב של לופא קדוש ז"ל. ג'ובאני רוסו, אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס מול קביה מוקניה, אופיר חיים ומי אם לא - אליניב ברדה.

המשחק החל עם פתיחה סוערת של הירושלמים ו-1-0 שנוי במחלוקת של אלון מזרחי, אחרי עליה לכדור יחד עם אסי רחמים בתיבת החמש. אליניב ברדה, עדיין זאטוט בן 19, עושה סיפתח למסורת הקיטורים לשופטים ורודף אחרי דני קורן עד החצי.

אליניב ברדה. בכיין או קפטן?

למרות הפתיחה, המשחק התפתח לתצוגת התכלית של הפועל ב"ש באותה עונה, ואולי הגושפקנא הראשונה והאמיתית לכדורגל שובה העין של לופא שקנה את הקהל הבאר שבעי. שער שיוויון של אופיר חיים וכדורגל יוצא מן הכלל כמעט וירדו לטימיון עם 2-1 של אבוקסיס לקראת הסיום, אבל אז הגיח ברדה עם עבירה שמשך אל תוך הרחבה והשיג פנדל שתורגם ל-2-2 של אופיר. צמד ראשון מבין רבים שעוד יבקיע בכל פעם שיתייצב מול המנורה...

ואז גם החל מופע אימים של דני קורן על הדשא. אם לא מספיק ששרק לפנדל על עבירה מחוץ לרחבה, הרי שהרחיק את פליקס חלפון במקום את סאביץ' שביצע את העבירה...למרבה מזלו (או הפתטיות), השופט הרביעי רמי בן-יצחק התייעץ עם לילך סונין שקבעה כי סאביץ' ביצע את העבירה ועל כן שונה הכרטיס...

(מהלך כזה אגב נראה שוב בוסרמיל באותה עונה בסוגיה דומה עם אפרים דוידי ובית"ר ב"ש)

ההארכה אם כן הייתה כולה של באר שבע, בשידור שייזכר לאוהדיה שנים רבות, גם בזכות הפנינים הרבות ששיחרר לאוויר יורם ארבל.
"זו לא הפועל ב"ש, זו בכלל קבוצה ברזילאית...", משתאה לנוכח העקבים ופטר אמולה.

"גאון לופא קדוש, גאון בכדורגל..." על שליחתו של בלאיץ' הפצוע להתקפה עד לשער המכריע שכבש כמעט לפני הבאזר...

פצוע פצוע, אבל אחרי השער הוא רץ בערך 200 מטר בעודו מדלג מעל שלטי פרסום.

לצפיה בתקציר המשחק הנוסטלגי

אז מה היה במשחק ההוא שהפך נכס צאן ברזל לכל אוהד באר שבע בשנתון 90' ומעלה?

נכון, ניצחון על בית"ר ירושלים הגדולה וגם העפלת שלב בגביע. אבל כולה סיבוב ט'. מה גרם לעיר שלמה להשתגע מהניצחון הזה?

התשובה היא: ההופעה על הבמה המרכזית.

אחרי שנים רחוקות מאור הזרקורים, העיר הייתה רעבה. כל כך רעבה, שאפילו גיחתו של שלמה שרף לנגב הפכה למאורע חסר תקדים, כזה שכלל קבלת פנים בעירייה וביטול לימודים בתיכון בעיר לטובת מסדר כבוד לשליימה, משל היה סאדאת'.

בניצחון על בית"ר ירושלים הילת הכבוד חזרה להפועל ב"ש, ולעיר באר שבע למעשה.

16 שנים חלפו, וזר שנקלע אתמול לטרנר יכל לחשוב שזו אותה באר שבע פרובינציאלית מקופחת.
נואשת להוכיח שהיא מספיק ראויה למעמד, כאילו הייתה קבוצת ליגה שניה שמקבלת סופסוף את השידור המרכזי.

16 שנים עברו, והרעב אינו נגמר. זה לא שנצפו בוסרמיל שלל תארים - אך אוהדי הפועל ב"ש כבר מזמן חזרו לפריים טיים של הכדורגל הישראלי, כך שהייתם מצפים שמרכיב האישיות האיד ישכך.

ועדיין. גם אחרי אליפות, התהילה והגאווה הם מוצרי צריכה בסיסיים יומיומיים. 

אלופים, אבל עדיין אנדרדוג. וככזה - שואפים להוכיח ולהראות לכולם: הננו כאן. תספרו אותנו.
מעין יצר הישרדות, שמא המחר יגיע ועימו תשקע השמש (ואור הזרקורים).
המיצג הכי משקף היה ג'ונאם (איש הגדר) לפני עליית השחקנים. צועק, מדרבן, מעיר מתרדמת.
מעלה מעט קונוטציות לליאונדיס מלך ספרטה, שואג לפני הקרב.
"אנחנו כאן לקחת את מה ששלנו". לשאננות אין מקום, שום דבר לא מובן מאליו.

טוב או רע? האם לא כדאי לשים סוף לצורך האובססיבי הזה לבקוע? אני לא יודע.

אסיים רק בצמד משפטים בהם בחרתי לסכם משחק לפני חודשיים:
"מכבי תל אביב שבעה היא עדיין מכבי תל אביב.
הפועל באר שבע שאינה רעבה היא כבר לא הפועל באר שבע."