קריפטונייט

מכבי חיפה היא הסוס השחור של הפועל ב"ש.

אוהד ב"ש לפני מפגש עם הירוקים יעיד מיד על כאבי בטן והרגשה לא טובה, וזה לא משנה אם הקבוצה שלו במומנטום או שחיפה בקרשים. ואיך אוחנה אומר? "וב-צ-ד-ק".

ניסיתי להבין מדוע החשש הזה ומאין הוא מגיע - ובאופן לא מפתיע הוא מבוסס היטב במספרים.

מאז חזרה לליגה הראשונה (וירדה שוב וחזרה), הפועל ב"ש נפגשה במכבי חיפה 36 פעמים (32 בליגה ו-4 בגביע) במשך 15 שנה (לא כולל העונה). במסגרת המפגשים הללו היא ספגה 5 רביעיות, 7 שלישיות ובסה"כ ממוצע שמתקרב ל-2 (!) שערים למשחק.

ייתכן שממוצע הספיגה הלא טריוויאלי הזה נמוך מהממוצע של הפועל עכו במשחקיה מול הירוקים.

מעבר לזה, ב-15 השנים הללו סך הנצחונות של באר שבע הוא 4 בלבד. כמו כן, ניצחון החוץ האחרון של ב"ש מול חיפה היה בדיוק לפני 20 שנה, במרץ 97' (1-0 משער של לירון בסיס).

דרדר ובו פרח

בכדי להמתיק את הקריפטונייט הנצחי, מתבקש להזכיר את חצי גמר גביע המדינה שהתקיים ב-13.5.03 באצטדיון ר"ג.

אחרי המנה הראשונה בה הפועל ר"ג הדיחה את מכבי ת"א, היה מי שזכה לראות את הפועל ב"ש מביסה את מכבי חיפה 3-0, כשחיפה של אז הייתה בימיה הגדולים, ובאר שבע של אז אינה באר שבע של היום...

המשחק הזה היה למעשה שירת הברבור של לופא קדוש ז"ל ותור הזהב שהנחיל למועדון. אם תרצו, במידה מסויימת גם רגע שיא ל-8,000 אוהדים שחוו חגיגה גדולה באצטדיון המקולל, כשקריאות "באר שבע מלחמה" מהדהדות עד פארק הירקון.

 צמד החיידקים

ברגמן בצעירותו

תמונה אחת, אלף מילים

בסיפתח התכבד אלעד בונפלד, שהשכיל לכבוש בכל אחד משלבי הגביע (למעט הגמר..). בוני היה בעונת השיא שלו, ולמרות שעברו 14 שנים, הרגע בו חגג את השער ונעמד בתיאטרליות נחקק בזכרוני. 

החוצפה שהייתה לו, התעוזה שאפיינה אותו ושהרגשתי שכל כך חסרה לנו תמיד (וגם היום) - אלו גרמו לי לחבב אותו כל כך. ברגע ההוא הוא עמד שם במלוא חוצפתו, פישר קטן, ואני בכלל תירגמתי זאת כאילו הוא מצהיר בפני כולם: "אנחנו כאן".

אלעד בונפלד ברגע שנצרב בזכרוני

האבוקה שלאחר השער הראשון

ההמשך היה של יז'רסקי שחגג עם ריקוד הברווז הנוסטלגי.

"רמיק, רמיק, רמיק..."

לאחר מכן אופיר חיים הוסיף את השלישי, מה שנתן את האות לקריאות "הי יו יה" מצד לצד.

"הי יו יה!"

במדינת הנגב

בחזרה לעתיד: פלייאוף 2017. עם המאזן העגום הנ"ל הגיעה באר שבע היום לטרנר, כשאפילו חצי הרכב נוער מפר את שלוות האוהדים מפני המפלצת הירוקה מסמי.

אממה - נדמה שבאר שבע ממשיכה לגרש שדים. לא רק ניצחון ה-4-0 מרשים, ולא, גם לא רק היכולת.

אם בשנה שעברה בכניסה לפלייאוף הרגליים רעדו, הרי שכעת גם הנשיפה בעורף של מכבי לא מלחיצה יותר מדי.

האוהדים מטבעם בלחץ היסטרי, ואולי גם בגלל התקשורת שמזינה כל השבוע.

לא אשכח שבתחילת הסיבוב כשמכבי צימקה את הפער זמנית ל-7 נקודות, המדיה פימפמה שבאר שבע תגיע בלחץ למשחק שלה. מול הפועל ת"א המפורקת. ואתם יודעים מה? נדמה שזה אכן חילחל אז. מחשבה יוצרת מציאות.

בכלל, יש דיסוננס מטורף בין מה שאתה כאוהד מרגיש כל השבוע כשאתה צופה בשידור הישיר של מכבי או ביציע העיתונות, קורא עיתונים  או שומע רדיו - אל מול מה שאתה מרגיש כשאתה בטרנר.

במדיה באר שבע מצטיירת חלשה, תלויה במכבי ונדמה כאילו זה רק עניין של זמן עד שהקטר הצהוב יעקוף. כל זאת גם אם מכבי לא מבריקה, ובאר שבע ממשיכה לנצח.

הגדיל לעשות איציק שאשו בטור שלו מהיום:

אם כן, נדמה שבכר לא היה מספיק מרוכז בנתונים, והעדיף להתרכז בסגל מחוסר ספסל כדי לענות ברביעיה.

אולי אני נשמע מעט פרובינציאלי או קונספירטיבי, ייתכן ואני מדמיין והכל נובע מלחץ שלי-אני ויכול להיות שבכלל צריך להזעיק לי את משטרת עמה-יעמיק.

השורה התחתונה היא שההרגשה שלי היא שמה שקורה מחוץ לטרנר - נמוג בעת הכניסה אליו.

כל הלחצים והחששות מתאיידים לנוכח 15,000 משולהבים בקופסה אדומה באמצע המדבר.

מה שנטחן במדיה הארצית השכם וערב, לא עובר את צומת להבים.

מה שקורה במדינת תל אביב - אין לו אחיזה בקרקעת הנגב.

אז בכדי שכל הנאום שלי לא יהפוך לגיבוב הבלים, כל שנותר לי הוא לבקש ב-4 מילים:

יאללה לזיין את מכבי.