8000 אדומים. זו הייתה התחזית להערב במושבה. מספר חסר תקדים, שעד לפני שנתיים היה נחשב כמות מכובדת אפילו למשחק בית.
מספר כזה לא נראה במשחק חוץ של הפועל ב"ש בליגה מאז 25.5.01. אז היה זה משחק העלייה מול הפועל ר"ג, כשגם אז 8,000 נלהבים הגיחו לר"ג כדי להיבלע באצטדיון הלאומי בצהרי שישי שמשיים.
לכמות הזו יש גם צדדים פחות חיוביים. אחרי שכבר נכוויתי בפקקים היסטריים בכניסה לחניית המושבה או בתורים איומים בקופות - כבר שקלתי נסיעה לרכבת קרובה ומשם לקרית אריה. בפועל, הדחף למשחק די הכריע. כבר מ-17:00 אני מרפרש את הווייז, ורואה שהשד דווקא לא כל כך נורא. אז באתי פשוט עם הרכב, מקדים בהגזמה (או לפחות כך חשבתי) ומגיע שעה וחצי לפני המשחק לצומת אם המושבות. "נאכל משהו טוב לפני" חשבתי לעצמי, לא לפני שקיבלתי ברקס בכניסה לשפירא כיוון ש"אין אחי, אין מקום, אי אפשר להזמין". גם הקפיצה למסעדה מהצד השני מלווה בהמחשת ההמון כשתור של עשרות אוהדים צובא על הגריל. אמנם יש לי יותר משעה עד למשחק, אבל קצת קשה לקחת צ'אנסים ואני נאלץ להסתפק בביגלה מעופש, רגע לפני שגם אלו אוזלים.
ואז? אז נזכר בעוד צד פחות חיובי של כל פסטיבל - תמיד זה נגמר בחוסר מזל.
בעודי גומע את המטרים האחרונים עד לכניסה, אני מבחין בנחילים ארוכים אדומים מפאתי החניה, כאלו שמזכירים משחקי הכרעה רחוקים ומושכי קהל. ומה המשותף לכולם? נכון, הפאשלה. פיק הברכיים, חוסר עמידה בלחץ או כמובן המנחוס אם תרצו.
אם ניקח את אותו משחק עלייה מול הפועל ר"ג, אז הרי שהוא הפך כזה רק כי 2 מחזורים קודם לכן היה מי שידאג לבילד-אפ מצויין למחזור סיום מרתק בליגה הלאומית. הפועל בית שאן הגיעה על תקן תפאורה לבימות שכבר הורכבו, שמפניות שהספיקו להתקרר ו-11,000 אוהדים שחיככו ידיים בציפייה. כזה טירוף היה בעיר, שאפילו לא הספקתי לקנות כרטיס לשער 5 (פלייאוף שלא נכלל במנוי) ונדחקתי לשער 3. לכעס והמירמור של חוויית הצפייה הוסיף מוריס אוזן צביטה עמוקה בלב עם שער ניצחון כואב במיוחד. המשקוף של אופיר חיים נחקק בי עד היום, כמו גם תמונת המירור שלו בבכי בסיום המשחק, כשילד מביא כדורים מרים אותו מהדשא ומעודד אותו.
הס מלהזכיר צלקות נוספות כמו גמר הגביע מול הפועל ר"ג, חצי הגמר מול קרית שמונה, חצי הגמר מול מכבי חיפה בסמי או גמר הגביע מול מכבי ת"א. משחקי גביע שהיו לפסטיבל אחד גדול, כזה שסופו ידוע מראש.
אימרה ידועה בשוק ההון מציגה כי ברגע שמצחצח הנעליים שלך מדבר על מניות - דע כי זהו הזמן למכור אותן.
על אותו משקל, אוהד ב"ש מנוסה יידע כי ברגע שיזהה חברים ישנים מהלימודים שמעולם לא דרכו במגרש כדורגל, אזי עליו לצפות נפילה ממשמשת ובאה. כך גם אני כבר מכין עצמי להקנטות בשולחן הסדר כשהכניסה ליציע מלווה בפרצופים של תיירים, מכרים ישנים שלא מתמצאים וסחבקים שתמיד יצטלמו לכתבות צבע מתראיינים ואומרים ש"שנים לא הייתי במגרשים". אפילו מחיאות הכפיים לשירים אינן עומדות בקצב, והאולטראס נבלעים בין עדר מעודדים בתוליים שזרות לו המילים.
המשחק כצפוי נפתח בניחוח סנסציה מתובלת היטב, עם 1-0 של מלאבס. קובי רפואה, שכבר הוריד אותנו ליגה ב-98', נראה עשוי לקבל טייטל חדש לקראת חג האביב.
ואז המציאות טופחת לי על הפנים, וואקמה ושהר מחזירים את הרכבת האדומה לפסים וקריאות "השתגעתי בגללה" מרחיקות עד קניון איילון, מבהילות את כל מי שעדיין לא הספיק לקנות מתנה לחג לחמותו.
אין ספק שאני צריך להתרגל לרטוריקה החדשה של העידן הנוכחי ולהיפטר מהרגלים ישנים ופוביות עתיקות. 3 נקודות ושיירת הורים מחוייכים שעשו את שלהם בטיול-אמצע של חופשת חג הפסח. הצגה גדולה הם לא קיבלו כי המאזוכיזם תמיד ירבוץ והנטיה לסחוט דם ויזע עד דקות הסיום תמיד תשלוט, אבל להבדיל משנים קודמות - הילדים לא יחזרו הביתה בוכים ומאוכזבים, בטראומת רכבות או זיקוקים.
אפשר לסמן וי בלוח המשחקים ולספור 7 מופעים לסיום טבלת הייאוש של 2017.
חג שמח.
מספר כזה לא נראה במשחק חוץ של הפועל ב"ש בליגה מאז 25.5.01. אז היה זה משחק העלייה מול הפועל ר"ג, כשגם אז 8,000 נלהבים הגיחו לר"ג כדי להיבלע באצטדיון הלאומי בצהרי שישי שמשיים.
אוהדים בעליה. תמונה שהפכה בזמנו גם לפרומו ערוץ הספורט לליגת העל
ואז? אז נזכר בעוד צד פחות חיובי של כל פסטיבל - תמיד זה נגמר בחוסר מזל.
בעודי גומע את המטרים האחרונים עד לכניסה, אני מבחין בנחילים ארוכים אדומים מפאתי החניה, כאלו שמזכירים משחקי הכרעה רחוקים ומושכי קהל. ומה המשותף לכולם? נכון, הפאשלה. פיק הברכיים, חוסר עמידה בלחץ או כמובן המנחוס אם תרצו.
נחילים אדומים ב-2001
אם ניקח את אותו משחק עלייה מול הפועל ר"ג, אז הרי שהוא הפך כזה רק כי 2 מחזורים קודם לכן היה מי שידאג לבילד-אפ מצויין למחזור סיום מרתק בליגה הלאומית. הפועל בית שאן הגיעה על תקן תפאורה לבימות שכבר הורכבו, שמפניות שהספיקו להתקרר ו-11,000 אוהדים שחיככו ידיים בציפייה. כזה טירוף היה בעיר, שאפילו לא הספקתי לקנות כרטיס לשער 5 (פלייאוף שלא נכלל במנוי) ונדחקתי לשער 3. לכעס והמירמור של חוויית הצפייה הוסיף מוריס אוזן צביטה עמוקה בלב עם שער ניצחון כואב במיוחד. המשקוף של אופיר חיים נחקק בי עד היום, כמו גם תמונת המירור שלו בבכי בסיום המשחק, כשילד מביא כדורים מרים אותו מהדשא ומעודד אותו.
הס מלהזכיר צלקות נוספות כמו גמר הגביע מול הפועל ר"ג, חצי הגמר מול קרית שמונה, חצי הגמר מול מכבי חיפה בסמי או גמר הגביע מול מכבי ת"א. משחקי גביע שהיו לפסטיבל אחד גדול, כזה שסופו ידוע מראש.
אימרה ידועה בשוק ההון מציגה כי ברגע שמצחצח הנעליים שלך מדבר על מניות - דע כי זהו הזמן למכור אותן.
על אותו משקל, אוהד ב"ש מנוסה יידע כי ברגע שיזהה חברים ישנים מהלימודים שמעולם לא דרכו במגרש כדורגל, אזי עליו לצפות נפילה ממשמשת ובאה. כך גם אני כבר מכין עצמי להקנטות בשולחן הסדר כשהכניסה ליציע מלווה בפרצופים של תיירים, מכרים ישנים שלא מתמצאים וסחבקים שתמיד יצטלמו לכתבות צבע מתראיינים ואומרים ש"שנים לא הייתי במגרשים". אפילו מחיאות הכפיים לשירים אינן עומדות בקצב, והאולטראס נבלעים בין עדר מעודדים בתוליים שזרות לו המילים.
המשחק כצפוי נפתח בניחוח סנסציה מתובלת היטב, עם 1-0 של מלאבס. קובי רפואה, שכבר הוריד אותנו ליגה ב-98', נראה עשוי לקבל טייטל חדש לקראת חג האביב.
ואז המציאות טופחת לי על הפנים, וואקמה ושהר מחזירים את הרכבת האדומה לפסים וקריאות "השתגעתי בגללה" מרחיקות עד קניון איילון, מבהילות את כל מי שעדיין לא הספיק לקנות מתנה לחג לחמותו.
אין ספק שאני צריך להתרגל לרטוריקה החדשה של העידן הנוכחי ולהיפטר מהרגלים ישנים ופוביות עתיקות. 3 נקודות ושיירת הורים מחוייכים שעשו את שלהם בטיול-אמצע של חופשת חג הפסח. הצגה גדולה הם לא קיבלו כי המאזוכיזם תמיד ירבוץ והנטיה לסחוט דם ויזע עד דקות הסיום תמיד תשלוט, אבל להבדיל משנים קודמות - הילדים לא יחזרו הביתה בוכים ומאוכזבים, בטראומת רכבות או זיקוקים.
אפשר לסמן וי בלוח המשחקים ולספור 7 מופעים לסיום טבלת הייאוש של 2017.
חג שמח.
מקסים וכול כך נכון
השבמחק